הרשם לקבלת עדכונים
קריטריונים להחלפת שבויים במחבלים
א' טבת תש"ע
קריטריונים להחלפת שבויים במחבלים
בשנים האחרונות בוצעו מספר עסקאות להחלפת שבויים במחבלים. עסקאות אלה התאפיינו בהיעדר קריטריונים ברורים, ובהעדפה מסוכנת של טובת השבוי (ואף החלל) היחיד, על פני טובת הציבור. על מנת למנוע את הישנות התופעה, אנו קוראים לנהוג לפי הקריטריונים הבאים:
- למרות חשיבותה של מצות פדיון שבויים,[1] יש לשקול עסקה להחלפת שבויים במחבלים על פי טובת הציבור והשפעתה על הביטחון הלאומי בטווח הקצר והארוך.[2]
- הביטחון הלאומי מושפע בין היתר הן מהרתעת האויב ומהפגיעה ביכולת הפעולה שלו, והן מהנכונות של חיילים להסתכן בידיעה שיעשה מאמץ גדול לשחררם אם ייפלו בשבי.[3]
- מידת המאמץ לשחרור אדם שסיכן את עצמו שלא כדין – קטנה יותר.[4]
- יש להשקיע מאמץ מיוחד בשחרור אנשי בטחון שפעלו בשירות המדינה.[5]
- החלטה על עסקה צריכה להתחשב בהערכת ארגוני המודיעין את הסיכון העתידי הטמון בה.[6]
- למרות המצווה להביא חלל לקבר ישראל,[7] אין לשחרר מחבלים חיים בתמורה לגופות.[8]
|
הרב יעקב אריאל |
הרב דוב ליאור |
הרב חיים דרוקמן |
הרב שלמה אבינר |
מקורות הלכתיים
[1] פדיון שבויים הוא מצווה גדולה מאד, וכך כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח, הלכה י): "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים".
[2] לחימה בטרור מוגדרת בהלכה כ"מלחמה" (ראו על מבצע אנטבה: הרב שאול ישראלי, חוות בנימין חלק א, סימן יז, ו; הרב עובדיה יוסף, "מבצע אנטבה בהלכה", קובץ תורה שבעל פה י"ט, עמ' רמא; הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, חלק ד' ארץ ישראל, סימן יט, סיכון עצמי לשם הצלת אחרים במלחמה. על האינתיפדה הראשונה: הרב שלמה גורן, תורת המועדים עמ' 35).
מלחמה למען הכלל היא מצווה ("עזרת ישראל מיד צר – רמב"ם הלכות מלכים פרק ה, הלכה א), ובמלחמה אדם נדרש להשליך את חייו מנגד, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ז, הלכה טו): "וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".
[3] בסוגיה של החלפת שבויים יש לשקול את טובת הכלל ולא רק את טובת האדם שנמצא בסכנה מיידית. בהקשר זה עלו שני שיקולים מנוגדים: השיקול הראשון: הסיכון שעלול להיגרם מהמחבלים שישוחררו, או משחיקת ההתראה עקב שחרור מחבלים שלא ריצו את עונשם. השיקול השני: המורל והלכידות של הצבא מושפעים מהידיעה שהצבא יעשה מאמץ אדיר לשחרור שבויים ואף להבאת חללים לקבורה (ראו: הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, חלק ה', עמ' 90-91).
[4] נחלקו הפוסקים האם יש חובה לפדות אדם שהכניס עצמו למצב סכנה (ראו רבי שלמה לוריא, ים של שלמה גיטין ד, עב; המהר"ם מלובלין, שו"ת מהר"ם מלובלין, טו; שו"ת דברי יציב חו"מ, עט)
[5] הרב שאול ישראלי, חוות בנימין חלק א, שער ב, סימן טז, עמ' קכד; הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 435; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, חלק ה, עמ' 89.
[6] בכל שאלה שתלויה בהערכת המציאות ההלכה מורה להתייעץ עם מומחים (ראו לדוגמא, רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב, הלכה ח).
[7] רמב"ם הלכות אבל פרק יב, הלכה א: "שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו".
[8] הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, חלק ה, עמ' 91-92).
