דף סיכום (1) – סמכות הדיינים בזמן הזה (חו"מ א-ב)

(אמר, תשע"ו)

א.     ­­­ולא הדיוטות

• בגמרא רואים עקרון יסודי שרק דיינים סמוכים רשאים לדון העקרון נלמד מדרשה: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות!
• בגמרא בסנהדרין מובא שיש חלוקה בין דיני ממונות כלומר "הודאות והלוואות" לגזלות וחבלות. הגמרא מבארת שאמנם מהתורה להכל צריך סמיכה ודרישה וחקירה, אך הקלו בהודאות והלוואות – שלא תנעל דלת בפני לווים.
• בגמרא בגיטין מובא שרב יוסף כפה גט, והוא נימק שהדבר דומה להיתר של הודאות והלוואות ומכח "שלחותייהו" כלומר שהוא נחשב לשליח של הסמוכים בארץ ישראל. אך הדבר רלוונטי רק בדבר המצוי.
• בגמרא בבא קמא מפורט יותר ומובא קרטריון נוסף "מילתא דשכיחא ולא מחסרו ממון".
• מעבר לכך נראה שכל הדברים שמעיקר הדין מוגדרים כ"קנס" גם לא נגבו גם במקרים שיש חסרון ממון כגון בחצי נזק.

ב.     סיכום השולחן ערוך והפוסקים:

דברים שדנים – השו"ע מונה חמשה דברים שדנים בהם א.הודאות והלוואות ב. כתובת אשה ג.ירושות ד.מתנות ה.מזיק ממון חברו. "הודאות והלוואות" מפורש בגמרא (סנהדרין ג.), מזיק "כתובת אשה, וירושות ומתנות" בכולם מובאים בתוס' (שם ד"ה שלא) מטעם "לנעול דלת בפני עושה עוולה", "מזיק ממון חברו" כך לשון הרמב"ם, ויתכן שמהטעם של תוס', והרב קוק בבאר אליהו ביאר שמקור הרמב"ם שזה נלמד מדין שור באדם (אדם שהזיק שור, שזה בעצם אדם שהזיק ממון חברו).

דברים שלא דנים – השו"ע מנה שלושה כללים מה לא דנים: א.אינו מצוי – בהמה שחבלה בחברתה. ב.אין חסרון כיס – כפל, וקנסות שקנסו חכמים כגון תוקע באוזן חברו. ג.כל המשלם יותר ממה שהזיק, או חצי נזק (חוץ מצרורות).

נזקי בהמה – הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע כאן נקטו שבהמה שהזיקה אדם אין זה מצוי ואין דנים, בגמרא (ב"ק פד.) כתוב ששור בשור גובים, וביאר הסמ"ע שכוונתם לבהמה שחבלה בחברתה בנזקי קרן. עדיין צ"ע שאין זה מהנימוק המובא בשו"ע וברמב"ם ש"אינה מצויה" אלא מהנימוק שאין עושים שור מועד בבל? אך יתכן שכוונתם שאינו מצוי שמתחייב, דהיינו אינו מצויה שור מועד בבבל כפי שהגדיר הרמב"ם בסוף הלכה י"א, ונלע"ד בלשון הרמב"ם והשו"ע (סעיף ג') שחיבר בין מועד למצוי, דבר המועד מתחילתו זה משום החשש התמידי וממילא זה דבר מצוי.

אש ובור – ההג"א והמרדכי כתבו שדנים באש ובור, וכן מפורש בספר החינוך. אך המהרש"ל הביא שמהרי"ח הסתפק בזה, ולכן פסק מספק שאין דנים בהם בזמן הזה, בפרט שיש חשש שיסכן את עצמו כדי שלא יחשדו בו שהזיק במזיד. אך השבו"י חלק שבהרבה מקומות בש"ס ובפוסקים מצאנו שדנים בזה ולא סייגו (וכן הוכיח הפ"ת בשו"ע שכתב את פרטי דינים אלו). בעל קצוה"ח כתב שהתוס' במפורש הביאו שאין זה נחשב לנזק שצריך לו מומחין, ולכן פסק כשבו"י, וכך הכריע הפ"ת, וכן כתב בפתחי חושן בשם הגר"א, רעק"א, שער המשפט, ותקפו כהן.

בהמה שהזיקה אדם – בגמרא ראינו שנזקי אדם בשור אין גובים וביאר רש"י שהכוונה אדם שניזוק ע"י בהמה וכן פסק השו"ע כאן שנחשב אינו מצוי. בגמרא נראה מפורש שגם נזקי שן ורגל באדם אין גובים שאת דין נזקי שן ורגל היא אומרת דווקא לגבי שור בשור. וביאר הסמ"ע שההסבר לכך שאינו מצוי  שאדם "הוא בר שׂכל משמר את עצמו". (ויש לדון לפי הזהות ברמב"ם והשו"ע בין מועד למצוי, אם מועד להזיק אדם האם גובים או לא? אך יש מקום לומר שגם הם מודים שצריך שיהיה מצוי ממש וכך נלמד מדין מועד לקרן בבבל. בכל מקרה נראה שפשט הגמרא שלא גובים בשור שהזיק אדם בשן ורגל).

אדם שהזיק בהמה – כן מפורש בגמרא שנזקי שור באדם גובים בבבל, וכן פשוט בפוסקים. ולעיל סעיף א' הבאנו שזה אולי מקור הרמב"ם ל"אדם שהזיק ממון חברו".

בהמה שהזיקה בשן ורגל – בסוף הסוגיה בב"ק מחלקים בנזקי בהמה בין דבר שמעודת בתחילתה (שן ורגל) לדבר שאינו. ברמב"ם כתב "הואיל והיא מועדת להן מתחלתה הרי זה דבר מצוי" וכן כתב בשו"ע. (עיין לעיל סעיף א' דיון בסתירה בין זה לאמור שם שבהמה בבהמה אינו מצוי).

גזלות – התוס' כתבו בפשטות שמעשים בכל יום שדנים גזלות. הרמב"ם חילק שדנים רק בקרן אבל בתוספות כגון כפל וכד' לא דנים. וכן נר' שפסק בשו"ע. והד"מ הביא את הנמו"י בשם רא"ש שדנים רק בגזלות של מכחיש פקדון וכד' אך גזל ממש אינו מצוי, וכן כתב ברמ"א, אך נראה שהש"כ פסק כשו"ע שסיכם בסוף דבריו שכן הלכה.

עיין בהרחבה בסיכום הסוגיה על הגמרא סנהדרין פרק א'.

דבר גדול – בסוף גיטין רב יוסף דן בעישוי גט בבבל ותי' שזה נחשב שכיח ובזה לא שייך חסרון כיס. וכן כתב הר"ן לעניין גיור ששם בנוסף אינו נחשב ל"מצוי", אלא דנים בגלל "שלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח". הר"ן נימק שדבר גדול דנים בבל, יש לזקק האם עקרון זה הוא בדבר שאינו דיני ממונות ממילא לא שייך בו חסרון כיס או שזה עקרון נוסף. מלשון הסמ"ע נראה שהבין שזה עקרון נוסף. אך בעל נתיבות המשפט ביאר שבדינים שאינם דיני ממונות לא שייך חסרון כיס והקריטריון היחיד הוא שכיחות.

גזלות שבאות ע"י חבלות – כתבו התוס' שיש לחלק שגזלות שבאו ע"י חבלות אינם מצויות וגזלות סתם מצויות. וכתב הסמ"ע שכן דעת השו"ע בישוב הסתירה בגמרות. אך הש"כ חלק שאין ראיה שהשו"ע פסק כתוס' ולהיפך רואים שהוא לא מזכיר אותו בב"י ולכן דעתו כדעת הרמב"ם, שחילק בין התוספות לקרן. וכך יש גם לישב בגמרות וכן עיקר לדינא (וכאן נראה שהש"כ חולק על הרמ"א). וכן פסק בעל קצות החושן.

ג.      מכים ועונשים שלא מן הדין:

סייג לתורה – בשני מקומות בגמרא (סנהדרין מו. בהקשר למשנה בפ"ו על תלית הנשים ע"י שמעון בן שטח;יבמות צ:) מובאת מימרא של ראב"י "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה". הטור כתב שסייג נצרך כשה"עם פרוצים" לכך, מקור דבריו בהמשך הגמרא "שהשעה צריכה לכך". וכן לשון השו"ע.

יחיד פרוץ – כתב הסמ"ע בדרישה ובסמ"ע שכן הדין גם ביחיד שפרוץ בדבר (ונלע"ד שמקורו במעשי האמוראים שהענישו "גזלן עתיק", ו"אדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו" (נדה יג:) ובטעם ההיתר על אף שאין סייג לתורה ניתן להסתמך על הטעם המובא במגילת תענית של "ביערת הרע מקרבך", וכן נר' שהסכימו הש"כ בעל קצות החושן ובעל נתה"מ. אך הפ"ת הביא שהאו"ת, והשער אפרים ביארו שמדובר רק בדבר שהציבור עלול ללמוד ממנו.

עדים – כתב הטור שיכולים להעניש גם אם לא התרו או שאין עדים כשרים, ומקורו ברמב"ם רשב"א ורא"ש. במיוחסות לרמב"ן חילק שרק בעובר על התורה צריך עדים והתראה ואילו ב"עובר על תיקוני המדינה" עושים כפי צורך השעה. (נלע"ד שמקור הדברים בדיני שימה ב"כיפה" שם רואים שמתייחסים למי שאין לו עדים כשרים כחייב מיתה אך שאין ממיתים אותו בדיני תורה). מקור נוסף לדין זה הוא דין "שמועה" שמבארת הגמרה (קידושין פא.) שלוקים עליה. וכן פסק בשו"ע.

אזהרה – הביאו הראשונים אזהרות שלא להקל במקום הצורך אך גם שלא להחמיר משום נקמנות במקרים שלא מבורר האם באמת הנידון חייב.

חקיקה – הגרז"נ עפ"י ביאור הגר"א (מובא בהערה על מאמרו של חנינה בן מנחם בספר דין דיין ודיון עמ' 159 הע' 17) טען שיש מחלוקת ראשונים האם ניתן לחוקק תקנות מכח "מכים ועונשים שלא מן התורה", לדעת הרא"ש מותר ולדעת הרי"ף אסור, והשו"ע פסק כרי"ף. מקור הדיוקים בדיני קנס בעבד שכתב הרי"ף שאין גובים בזמן הזה, ותמה עליו הרא"ש שהלא מה זה שייך לדיני קנסות שזה קנס שנגזר "למגדר מילתא", שם השו"ע פסק כרי"ף שלא גובים. אך לענ"ד נראה שאין זה מוכיח על חקיקה להוראת שעה אלא לחקיקה לתמיד במגדר מילתא. וכן נלע"ד שמדברי הרמ"א לעניין המרת מלקות לכסף בסוף הסימן משמע שאין שלילה לחקיקה אלא רק ציון שזה לא חקיקה וממילא נראה שאפשר לחוקק לצורך שעה, וכן נר' לענ"ד לדייק בטענות במחלוקת בעניין ז' טובי העיר שמשמע שכאשר נבחרים לתקן תקנות כאלו יכולים לחרוג מהדין ומשמע שמדובר בתקנות, וכן לענ"ד רואים בהמשך בסוף סי' ז' לגבי תקנה על בי"ד שנוגע במסים שהתירו לדון ומהרבה אחרונים וכן נלע"ד בדעת השו"ע והרמ"א שתקנה זאת התקבלה לתמיד.

ד.     פתרונות למעשה במציאות ימינו

• ראשית נראה שמדובר בסוגיה מצמומצת ומתוך הדיון על בור ניתן להגדיר שכל דבר שנידון בשולחן ערוך ניתן לדון בו וממילא מצטמצמת ההגבלה למספק מקומות מסויים.
• מעבר לכך חשוב להדגיש שגם במקום שלא ניתן סעד מכח כפיה עדיין יש חובת תשלום כפי שכתב לדוגמא בפתחי חושן (נזיקין י,ד הערה ט).
• עם זאת גם במקומות אלו יש קושי שלא ינתן סעד לניזוק, כפי שכתב הרב רצון ערוסי במאמר בתחומין שם גם תיאר שני מקרים של נזקים של נשיכת בעלי חיים ומקרה של הטרדה מינית שלא ניתן בהם סעד. וניתן להציג ארבעה סעדים שהציעו בימינו:
  • נידוי – דין הנידוי מפורש ברי"ף ונפסק בשולחן ערוך, הרב ערוסי מאריך לטעון שזה הכלי הרלוונטי ביותר. ודרכו הוא מפרש גם את הסוגיה המורכבת של האיום שנפסק גם ברמב"ם לקבוע להם דיון בארץ ישראל. כלומר הנידוי הוא כלי אחרון בדרך של בית הדין להורות לאדם שחובה עליו לפצות על נזקיו.
  • היתר ללכת לערכאות – הרב איתמר ורהפטיג (בהערות למאמר של הרב ערוסי בתחומין) כתב שבמציאות שבה הנידוי אינו רלוונטי כמו היום (דבר הנתון למחלוקת ביניהם) ניתן להסתייע בכך שבית דין יאיים שתנתן היתר תביעה לערכאות.
  • הסכמה – הרב נתן חי, במאמר (תחומין לב) ובפסק דין (איתמר, 022) כתב שכל הדיון בפוסקים הוא על כפיה אך בהסכמה אין כל מגבלה וכך הוא מדייק בשיטה מקובצת בקצות החושן ובערוך השלחן, וכן הוא מדייק שפסקו למעשה דיינים רבים. עם זאת נראה שגם הוא מסכים שהכוונה לסעד הוגן ולא שבית דין יגבו כדין תורה (לדוגמא בכפל).
  • כופין שלא מן הדין – פרופ' חנינה בן מנחם מצדד להשתמש בסימן ב' ככלי מרכזי, לעסוק בכל נושא שאין עליו סמכות לדון. מנגד הגרז"ן גולדברג כתב שלא ניתן להשתמש בכללים של סימן ב' כדרך של קבע אלא רק כהוראת שעה חד פעמיית.

דף מקורות (1) – סמכויות בתי הדין בזמן הזה (חו"מ א-ב)

אמור, תשע"ו

א.    שלחותייהו

ה.    תלמוד בבלי מסכת גיטין פח ע"ב

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו

ו.      תוספות מסכת גיטין דף פח עמוד ב

במילתא דשכיחא כו' - כמו בהודאות והלואות ומה שאנו מקבלים גרים אף על גב דגר צריך ג' מומחין כדאמרי' בהחולץ (יבמות מו:) משפט כתוב ביה אור"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא ובהחולץ (גז"ש) נמי משמע שהיו מקבלים גרים בבבל וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות וי"ל דשליחות דקמאי עבדינן.

ז.      תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א

ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא, אתא לקמיה דרבא, אמר להו: זילו שיימוהו כעבדא. אמרו ליה, והא מר הוא דאמר: כל הנישום כעבד - אין גובין אותו בבבל! אמר להו: לא צריכא דאי תפס. רבא לטעמיה, דאמר רבא: נזקי שור בשור ונזקי שור באדם - גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור - אין גובין אותו בבבל. מ"ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא? אלהים בעינן וליכא, נזקי שור בשור ושור באדם נמי {פד ע"ב} אלהים בעינן וליכא! אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם? דשליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות, אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות! .... אמרי: כי קא עבדינן שליחותייהו - בממונא, בקנסא לא עבדינן שליחותייהו. אדם באדם דממונא הוא, נעבד שליחותייהו! ... אלא, כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו; הלכך אדם באדם, אף על גב דאית ביה חסרון כיס, כיון דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו, בושת אף על גב דשכיחא, כיון דלית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו.

א.     תחומין לב / הרב נתן חי / קנסות ממון בזמן הזה

כאמור, בית הדין בימינו מוסמך לדון בכל דבר שהוא שכיח ושיש בו חסרון כיס. השולחן-ערוך (חו"מ א,ד) פוסק שדנים בימינו דינא דגרמי, ומחייבים את המזיק לשלם. הרמ"א (חו"מ שפו,ג) כתב שכל גרמא בנזיקין שהוא שכיח ורגיל, חייב המזיק לשלם מדין קנס. ובערוך-השולחן (חו"מ שפו,כ) ביאר שכיוון שחז"ל קבעו שנזקים שכיחים ייחשבו כגרמי ויהיו חייבים עליהם, הרי שגם בדברים שלא נזכרו במפורש בדברי חז"ל, אם רואה בית הדין שהוא שכיח ומצוי וראוי לקנוס בו, ניתן להחשיבו כגרמי. הרי לפנינו פתרון המאפשר לבית הדין לחייב את המזיק בגרמא בתשלומים בנזק שכעח, למרות שאין דנים דיני קנסות בימינו. 

ב.     דאורייתא ודרבנן

ב.     נתיבות המשפט ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן א סעיף א

[א] בזמן הזה וכו'. הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר [סנהדרין ג' ע"א] משום נעילת דלת. ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין, אף דגט מעושה על פי הדיוטות פסול מדאורייתא [גיטין פ"ח ע"ב]. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דהו"ל לפרושי דהא נפקא מינה בזה לדינא.

אמנם הרמב"ן [בחידושיו יבמות מ"ו ע"ב ד"ה שמעת] והרשב"א [שם ד"ה דילמא] כתבו דהוא רק מדרבנן, ובגיטין הטעם, דאפקעינהו לקידושין, ועיין מה שכתבתי לקמן סק"ד בס"ד.

ועיין ספר קצוה"ח [סק"א] שכתב, דמ"ש הטור הפירוש בהודאות, דהיינו עדי הודאות, ולא כתב הפירוש לענין כופר הכל, הטעם, משום דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסיה רק שמנדין אותו, כמבואר בסימן פ"ז [סעיף ט'], וכיון דמבואר בסעיף ה' דאפילו בדיני קנסות מנדין אותו, אין נפקא מינה במה שדנין, עכ"ל. ואין לזה טעם, דודאי אם לא היו דנין דין שבועת היסת לא היה שייך דין נידוי המבואר בסעיף ה', דשם הנידוי הוא לפייס, וכאן הנידוי הוא לקיים הדין שדנו דהיינו שישבע. ומנדין כדי לפייס לא שייך כאן, כיון שאין אנו יודעים אם האמת עם התובע, ולא שייך נידוי רק לקיום הדין שישבע, ואם אין כאן דין אין כאן נידוי. תדע, דהא אין מנדין למי שכופר בקנס. ועוד, דבשבועת היסת אין מתירין הנידוי עד שישבע או עד שיסלק הכל, משא"כ בקנסות, כמ"ש הסמ"ע סקי"ז.

ג.      תחומין כה / הרב ד"ר רצון ערוסי / דיני קנסות בבתי דין לממונות בזמן הזה

הרא"ש (ב"מ פ"ג סי' ב) מביא את פסקי הרי"ף בספיקות שנפלו בתלמוד בענין תשלום כפל על גניבה; ואע"פ שהכפל הוא קנס, מכל מקום - כתב הרא"ש - "נפקא מינה האידנא, אע"פ שאין דנין דיני קנסות." ועל כך תמה הבית-יוסף (חו"מ סי' רצה):  קשה לי, דכיון דהשתא ליכא סמוכים, כי אזמניה לדינא מאי הוי? ואפשר דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות סנהדרין: "ונראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים ...

אם כך גם בימינו, ובארצנו, הגם שאין לנו דיינים סמוכים יוכל הניזק לתבוע את המזיק לדין, וביה"ד יחייב אותו לבוא ולהתדיין, כי אפשר שבכל עת תתחדש הסמיכה ויוכלו לדון דיני קנסות. סירובו של המזיק מאפשר לבית הדין לנדותו או להותיר בידי הניזק נכסים שתפס מהמזיק, ובכך להפעיל לחץ על המזיק להתפשר עם הניזק.

...

מסתבר אפוא, שאף שביה"ד בימינו מנוע מלפסוק על המזיק לשלם סך הקצוב עליו כקנס וגם לא לאכוף את התשלום, מ"מ על ביה"ד לנקוט בדרך חילופית, ולא להסתלק מן הדין. מהי דרך חילופית זו? לכך רומז השו"ע בהמשך הסימן (תכ,מד): "כיצד מגבין האידנא חבלות וקנסות אלו? נתבאר בסי' א." ואכן אופן הגבייה תואר שם (א,ה) כך: אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו, בין לא נתפייס). 

נידוי זה לא הוטל מיד בבוא התביעה לפני בית הדין, אלא כפי שהובא בטור חו"מ סי' תכ, בשם רב צמח גאון:  אע"פ שאין דנין דיני קנסות, נהגו חכמים לדונו עד שיפייסו בממון, או ירבה עליו רֵעים.

כלומר, בית הדין מתחיל לדון בתביעה כמפשר, ורק אם הנתבע מסרב אזי ביה"ד מנדה אותו עד שיפייס את התובע בממון או בדברים.

פסקי דין

ד.     חיוב בנזקי בור בזמן הזה מתוך: אדם שנפל בחנות / ארץ חמדה גזית 68031

http://www.dintora.org/article/174

נחלקו הפוסקים האם דנים דין בור בזמן הזה, הש"ך בחושן משפט סימן א' ס"ק ב' כתב בשם המהרש"ל שלא דנים כיוון שבור הוא נזק שאינו שכיח אבל בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן קלו הוכיח שדנים דין בור בזמן הזה וזה לשונו: "לכן נ"ל פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזמן הזה ואין ספיקו של מהרי"ח מוציא מידי ודאי דדנים אלו הדינים בזמן הזה", כוונתו למהרי"ח המופיע במרדכי בתחילת פרק החובל המסתפק בעניין, ואילו ה"שבות יעקב" מוכיח במספר ראיות שברור שדנים בזמן הזה, אחת הראיות היא משולחן ערוך חושן משפט סימן תי סעיף לז, הכותב במפורש: "האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים" ומדובר שם על תשלום מדין בור, והרבע שפטור הוא מדין קרן שאין דנים דיני קנסות בזמן הזה, אבל בור משמע שדנים. דבריו הובאו ב"פתחי תשובה" ס"ק א' והביא שם שגם בספר "תקפו כהן" לש"ך סימן מ' וגם ב"שער המשפט" ס"ק ב' הגיעו למסקנה זו שדנים דין בור בזמן הזה. 

ה.    קנס הרתעתי כנגד בעלי חיים שהזיקו / איתמר 022 – http://www.dintora.org/article/173

בימינו, חותמים על שטר בוררות על פיו מקבלים הצדדים את בית הדין בין לדין ובין לפשר והן לפי ראות עיני הדיינים.נראה שעל בסיס שטר זה רשאי בית הדין לפסוק סכום מסוים ולחייב את המזיק בתשלום הקנס. כיון שכל המגבלה שלא לדון בזמננו דיני קנסות היא דווקא כשדנים בכפייה, אז יש צורך בדיינים מומחים (קצות החושן ג, א, תומים א, א) אך כשהצדדים מקבלים על עצמם את בית הדין שידון בעניינם לפי ראות עיני הדיינים, זהו דין ללא כפיה ולא צריך מומחים.

כן נמצא בשיטה המקובצת (ב"ק פד:) שדן בשאלה כיצד מצאנו בש"ס מקרים שחכמים בבבל דנו בדיני גזילות וגניבות, ותירץ שם: בכל אותם המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנים אותם בבבל, ענינם כשבאו לפנינו לדון, והואיל ומקבלים עליהם את הדין דנין בכל מה שיבואו לפנינו עליו. וכן פסקו בבית יהודה (סימן א), הרב אליעזר יהודה וולדינברג (הלכות מדינה ח"א, שער א, פרק ה), הרצ"י בן יעקב (משפטיך ליעקב ח"ב, עמ' תה) והרב יועזר אריאל ("דיני בוררות" עמ' קפז) שקבלת בעלי הדין מועילה גם לענין קנסות.

ועוד שהרמ"א בשו"ע (חושן משפט תכה, א) קבע:  אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו ופירש הסמ"ע (שם סק"א) כשיש חשש שיעשו כן להבא.

א.     חיוב בעל חנות בנזקים שנגרמו ללקוחה שנפלה בכניסה לחנות / ארץ חמדה גזית 74115 - http://www.dintora.org/article/324.

ב.     משאית שנפלה לתעלה / ארץ חמדה גזית 70016 - http://www.dintora.org/article/13.