הרשם לקבלת עדכונים
מטות מסעי - חשיבותו של הנוחל וחשיבותה של הנחלה
שעורים לפרשות מטות מסעי:
ההבדלים בין ראובן וגד לבין מנשה, וההבדל בין מי שרוצה לרשת את הארץ לבין מי שאינו רוצה
חשיבותו של הנוחל וחשיבותה של הנחלה
מצות ההתנחלות נזכרה גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי. בשתי הפרשות נזכר הצִווי לחלק את הארץ בנחלה בגורל, להרבות לרב ולהמעיט למעט. בשתי הפרשות נזכרה נחלת בנות צלפחד. מה ההבדל בין שתי הפרשות, ולמה חזרה התורה על הדבר גם כאן וגם שם?
ההבדל הוא בעקרון המושמע בכל אחת מהפרשיות. פרשת פינחס עוסקת בנוחלים. היא מונה וסופרת את הנוחלים כדי לחלק את הארץ ע"פ הרב והמעט, והיא מזכירה את הלויים כמי שלא נוחל כי תפקידו אחר. היא מזכירה את בנות צלפחד כמי שבאות לדאוג לנוחל שיִשָּׁמֵר שמו על נחלה. לעֻמתה פרשת מסעי עוסקת בארץ ולא באנשים. פרשת מסעי מאנישה את הארץ. העקרון שבו עוסקת פרשת מסעי הוא הארץ. הארץ היא ישות שצריכה חלוקה והורשה. התנחלות בפרשת מסעי היא לא רק נתינת נחלה לכל נוחל אלא בעקר גאֻלת הארץ, למען הארץ ולא למען הנוחל. הפרשה מלמדת אותנו שלא רק שכל נוחל צריך נחלה, גם כל נחלה צריכה נוחל. יש מצוה לנחול את הארץ.
גאֻלת הארץ היא אי הנחת הארץ בידי העמים זולתנו או לשממה. (כלשון הרמב"ן). פרשת מסעי לא עוסקת בשאלה אם יש לכל הנוחלים נחלות או לא. זהו הנושא של פרשת פינחס. פרשת מסעי עוסקת בצווי שהארץ תִּנָּחֵל. בפרשת מסעי הורשת הארץ כוללת גם אִבוד ע"ז מן הארץ. השאלה הנשאלת בפרשת מסעי היא לא האם יש עובדי ע"ז בארץ, אלא אם יש ע"ז בארץ. בפרשת מסעי, ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר, באים כדי לדאוג לנחלתם שלא תהיה בידי זרים. גם דין הרוצח מנֻמק בפרשת מסעי בנִמוק מעין זה. וגם ערי המקלט שם נועדו לא כדי להציל את הרוצח בשגגה כמו בפרשת שפטים, אלא כדי לשמור על הארץ: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכֻפָּר וכו'".
הנושא של פרשת פינחס הוא הנוחלים, ואילו הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ. בפרשת פינחס יש התיחסות לנוחלים, לעם, העם נמנה שם ובנות צלפחד באות בדרישה להתחשבות בנוחל הפרטי שלא יגרע שמו. תפקיד המנהיג שם הוא להיות איש על העדה. לעֻמת זאת הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ, במקום מנין העם יש שם פירוט של גבולות הארץ, בני יוסף תובעים שם את עלבונה של הנחלה שלא תהיה בידי מי שאינו בעליה בגורל. נזכרת שם חלוקת הארץ מצד הארץ, נזכרים שם נשיאי השבטים שתפקידם להנחיל את הארץ, וגם מצוות של בני אדם מנומקות שם בטעם שלא להחניף את הארץ. בקצור: בפרשת פינחס נזכר החיוב לתת לכל נוחל נחלה, בפרשת מסעי נזכר החיוב לתת לכל נחלה נוחל. ענינה של פרשת מסעי הוא הארץ ויש בה חיוב על הארץ, ענינה של פרשת פינחס הוא העם. למצות ירושת הארץ יש שתי פנים. יש חשיבות בכך שתהיה נחלה לכל אחד מישראל ויש חשיבות בכך שארץ ישראל תִּנָּחֵל.
ישראל מצֻוִּים על הארץ שלא תהיה בידים זרות. וכפי שמובא בתנחומא (בהר) נאמר: "לא תמכרו את הארץ לחלוטין שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל הארצות שבעולם תדע לך כשהיתה ארץ ישראל מתחלקת לשבטים לא היתה נחלה עוברת משבט לשבט אלא נחלת כל שבט ושבט בפני עצמו, תדע לך וראה כמה דינין דנו בנות צלפחד שלא תתעבר נחלתן משבט לשבט אחר והודה הקב"ה לדבריהן". כלומר: זאת מצוה בארץ, ולא רק בנוחלים. כמו שהנוחל צריך נחלה, כך הנחלה צריכה נוחל, והמצוה היא להוריש את הארץ ולשמור אותה בקדושתה, בשביל הארץ.
לכן מדגישה פרשת ההתנחלות שבפרשת מסעי את מה שלא נאמר בפרשת פינחס: אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה. אל תחשוב שהנחלה היא זכות שלך, תרצה יהיה לא תרצה לא יהיה. אתה מחוייב לנחלתך שבארץ ישראל.
לכן מדגישה הפרשה: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ...וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
