הרשם לקבלת עדכונים
על פשרה, צדק ותחיית המשפט העברי
מבוא: האם פשרה עדיפה על הדין?
סנהדרין ו, ב
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר...
רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע...
רב הונא תלמידיה דרב הוה, כי הוה אתו לקמיה דרב הונא, אמר להו: אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו.
שו"ע חו"מ יב, ב
מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם.
סמ"ע סימן יב ס"ק ו
...לפי מאי דקימא לן [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר...
ט"ז חושן משפט סימן יב
כתב מהר"ל מפראג מדאמר רב הונא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, נראה שאין לרדוף כל כך אחר הפשרה, רק דאמרי להו אי דינא בעיתו כו', עכ"ל:
הרב צבי הירש קאלישר, מאזנים למשפט סימן יב, ס"ק ג
דיש ב' מיני פשרה, דאם יש צד עשיית ישר וטוב שלא מן הדין אז ודאי מצווה לעשות פשרה ולרדוף אחריה בכל היכולת שהרי "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה", ולמה נרחיק הפשרה מפני שמחסרין לזה ממונו המגיע לו מן הדין אדרבה ראוי לזה הזוכה בדין לקיים "ועשית הישר והטוב"...
אבל היכי שגם מן הצד הישר והטוב ליכא צד לזכות המתחייב, וכל עין ישפוט בצדק שאין לזה שום זכות, אז אין לרדוף אחר הפשרה שהרי היא כרודף לעשות עוול ומזיק לזה הזוכה על חינם... והשתא בזה צדקו דברי מהר"ל דבתחילה אין לרדוף אחר הפשרה רק בשאלה בעלמא, שהרי יוכל להיות שהוא מאותו סוג שאין לעשות פשרה... אבל אחר שנודע לו עניין המשפט ויודע שיש צד עשיית ישר וטוב אז יש לעשות כסמ"ע להסביר לבעלי דין ולפייסם לפשרה...
הראי"ה קוק שו"ת אורח משפט חו"מ א
דבאמת מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי:
או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמייעצים לפשרה וביצוע במקום ספק.
או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי אי אפשר יהי' להוציא אל הפועל, ויש לומר דזה גם כן נכלל בדין שאינו יכול להוציא את הדין חלוק מתחת ידו דסימן י"ב ס"ה.
והדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.
סטייה אל הדין: שימוש מפתיע בסמכות הפשרה
טור חושן משפט, סימן א
אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה... ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן.
שולחן ערוך חושן משפט, סימן יב, סעיף כ, מקור הדברים בסמ"ג עשין קז
צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.
נזקי גוף
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ה, הלכה ח
דיני קנסות כגון גזילות וחבלות... וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל.. .
שולחן ערוך חושן משפט סימן א, סעיף ה
אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו; וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו .
הרב אברהם שרמן, "בוררות נזיקין ", שערי צדק, כרך י, עמ' 343
דייני ביה"ד האזורי בנימוקיהם השתיתו וקבעו את סמכותם לדון בדיני נזקי חבלות משני נימוקים... והשני – מכח שהצדדים כאשר חתמו על שטר בוררין שבית הדין יוכל לדון בין לדין בין לפשרה בתביעת נזקי חבלה יש לראותם כמי שקבלו על עצמם שגם בי"ד שאינם סמוכין ידונו ויפסקו בתביעה זו .
הכרעה במחלוקת
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פסקים וכתבים, כרך ט, עמ' 12
ואם ל"קים לי" כמעט שלא תמצא ידיך ורגליך להוציא שום דין תורה לאורה, ובטוחני שאם נמשיך באותה הדרך, בשום אופן לא נצליח להכניס את חושן המשפט בתור הקודיקס של המדינה העברית...
רמב"ם הלכות ממרים, פרק א, הלכה ד
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל... הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין... אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל.. .
פסק דין "ארץ חמדה – גזית ", תיק 69/037 , רמת גן
היות שהצדדים קבלו את ביה"ד גם לפשרה, יכול ביה"ד לפסוק כדעת השו"ע בלא להתחשב בטענת קים לי
נזקים עקיפים – גרמא
הרב אברהם שפירא, "מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו", תחומין ג, עמ' 239
...בחברה של היום יש מקום להכיר הסדר של תקנות שמחייב תשלום בגרמא...
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, דינא דגרמי, עמ' 200
במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים, ואפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב ...הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פרצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד להרים קרנה של תורה.
הרב זלמן נ. גולדברג, שבחי הפשרה, עמ' 82
בדברים שחייבין עליהם בדיני שמים ופטור מדיני אדם כמו גרמא בנזיקין ...נראה שהפשרה היא בעצם תשלום על מחילת התובע, כדי שלא יענש הנתבע בידי שמים.
פסק דין "ארץ חמדה – גזית", תיק 70/016, עפרה
במסגרת סמכותנו להכריע בדרך פשרה, רשאים אנו לחייב גם במקרה זה. כך מקובל בימינו כי בתי דין לממונות, כפי שיקול דעתם, מחייבים לפחות בחלק מן התביעה, בנזקי גרמא.
אומדן דעת
רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א-ב
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה...
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל... וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה...
הרב ז. נחמיה גולדברג, שבחי הפשרה, עמ' 79
ואילו היו מקבלין עליהם הן לדין הן לפשרה, יתכן שהיו מוציאין ממון גם על פי אומדנא וראיות רעועות. אכן, בקבלו פשרה קרובה לדין צריך עיון, עד כמה צריכה להיות האומדנא חזקה כדי להוציא ממון, שתהיה קרובה לדין.
החלטת כנס הדיינים בנושא פשרה
פשרה הנהוגה בבתי הדין היא פשרה הקרובה לדין.
הסכמה לפשרה אינה כוללת פשרה שרירותית, ודיינים שנוהגים כך נקראים "דייני דחצצתא" (בבא בתרא קלג, ב).
אין לבחור בפשרה כאשר "הישר והטוב" הוא לפסוק על פי שורת הדין.
בנוסף לאמור, סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת[1], להכריע במחלוקות בין פוסקי ההלכה גם כנגד טענת "קים לי"[2], לחייב בתשלום מי שחייב בדיני שמיים, כגון מזיק בגרמא[3], לחייב בדיני קנסות כמשמעם בהלכה[4] (ובכלל זה בנזקי גוף), ולהטיל קנס שיש לו תקדים בהלכה או בדינא דמלכותא.
