הרשם לקבלת עדכונים
התקין דלת בצורה לא טובה ונפלה, האם חייב לשלם על נזקים שנגרמו בשעת הנפילה?
השאלה
שלום לפני 4 שנים התקינו אצלי 2 דלתות.
אחת הדלתות תמיד הציר עשה בעיות. התקשרתי הוא הגיע, ותמיד הרגשתי שהברגים היו באוויר, כל השוכרים אמרו לי שתמיד היתה בעיה עם הדלת, אז ניסיתי תמיד לעשות משהוא כי מאוד קשה להשיג אותו.
לפני שבוע הדלת נפלה וכמעט הרגה תינוק, היא דלת מאוד כבידה והעבודה לא החזיקה מעמד. וכשהיא נפלה נעשה חור באמצע הדלת.
היום הגיע מתקין שלו, הוא אומר שצריך משקוף חדש וזה לא באחריות.
האם הוא חייב להתקין מחדש את המשקוף בלי שאני משלם, והאם הוא צריך לשים דלת חדשה בגלל שעכשיו יש חור באמצע?
תשובה
אין אפשרות להכריע בדיני ממונות ללא שמיעת שני הצדדים. לכן אין לראות בתשובה זו הכרעת הלכה, אלא ליבון הסוגיה לפי הפרטים שנמסרו.
אומן שהתרשל בביצוע עבודתו
הגמרא במסכת ב"ק צט: כותבת שאומן חייב על נזקיו. אם הוא אומן מומחה הוא חייב על הנזקים שעשה רק אם מקבל שכר, ואם הוא הוא לא מומחה הוא חייב גם על נזקים שעשה כשעבד בחינם. וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעי' ד.
מדוע האומן חייב לשלם?
ניתן לחייב אומן בשל שתי סיבות: כאדם המזיק, או כשומר שפשע. ונחלקו בדבר זה הראשונים. התוספות (ב"ק כז: ד"ה ושמואל אמר) סוברים שאומן חייב כאדם המזיק, ואע"פ שאדם המזיק חייב גם באונס, היינו רק באונס ברמה של אבדה אך באונס ברמה של גניבה הוא פטור. ולכן אומן מומחה שקלקל זה אונס ברמה של גניבה ופטור (אם עושה בחינם). לעומת זאת הרמב"ן [1]סובר שאדם המזיק חייב בכל סוגי האונס. אומן שקלקל פטור כיוון שעשה ברשות, וכל מי שעושה ברשות אינו נחשב מזיק לעולם. הסיבה בגינה אומן חייב אינה מזיק אלא האומן שומר, ועליו לשאת באחריות על נזקים שאירעו בגלל חיוב שומר.
חיוב אומן בנזק עקיף
אמנם החיוב של האומן בסימן שו הוא בנזק ישיר, לדוגמא שוחט ששחט לא טוב והבהמה התנבלה, אך האם ניתן לחייבו בנזק עקיף, כמו במקרה שלפנינו שהדלת לא נשברה מיד אלא אחרי שנים?
הגמרא בב"מ קיח: דנה במקרה של נזק ע"י כמה בעלי מלאכה:
"תנו רבנן: החצב שמסר לסתת - הסתת חייב, הסתת שמסר לחמר - החמר חייב, החמר שמסר לכתף - הכתף חייב, הכתף שמסר לבנאי - הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדריכל - אדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה - כולן חייבין לשלם. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורים! - לא קשיא: כאן - בשכירות, כאן - בקבלנות."
מה הסיבה שכאשר הניח אבן על הדימוס והם קבלנים כולם חייבים?
הרב דב ליאור (שערי צדק ח"ג עמו 89-94)[2] הסביר שזה מטעם נזק של בור, ודייק כך גם מהא שהרמב"ם כתב את כל הדין הזה בדיני בור. ממילא כתב הרב ליאור שאין לחייב בנזקי בור על נזקים עקיפים כי בור הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו. ולכן נגר שתלה מדף בצורה לא טובה ונפל כעבור זמן ונגרם נזק, אין לחייב את הנגר על כך. באופן זה ביאר גם אבן האזל את הרמב"ם (בשונה מרש"י ומהשו"ע ובזה יש הבדל בינו ובין הרב ליאור)[3].
מהלבוש (חו"מ שו,א) בדעת השולחן ערוך (שנקט בלשון הטור ואינו כרמב"ם), משמע שהסיבה לחיוב האחריות היא בגלל חובת השמירה המוטלת על כולם:
"אבל אם אחר שסדרו המסדר על שורת הבנין נפל והזיק, הרי אין כאן גירי דמסדר שכבר יצא מתחת ידו, לפיכך אם הם קבלנים כולם הם שותפין במלאכה ועל כולם מוטל לשמור שיהא האבן מסודר ומיושב יפה בתוך החומה, וכיון שנפל האבן אחר שיצא מיד המסדר כולם חייבים בהזיקו"
וכן כתב בפתחי חושן פקדון ושאלה פרק א הערה (ו) שלא מצא סיבה לחייבם אלא מדיני שמירה. ואם כן ישנה התחייבות של האומן שהוא מקבל על עצמו את חובת השמירה הזאת.
ההבדל בין ההבנות השונות הוא האם יש לחייבו על הכלים שניזוקו. אם החיוב הוא מטעם בור, הרי הוא פטור על כלים, וישנה מחלוקת האם חייב לצאת ידי שמים, אבל אם החיוב הוא מטעם שמירה הוא חייב גם על הכלים.
חיוב מדינא דגרמי
בסימן שו,ו השולחן ערוך פוסק על פי הגמרא (ב"ק צט,ב) ששולחני שנתן עצה שגרמה לנזק ללקוח עליו לשאת בנזקים. נחלקו הראשונים כיצד לבאר את הדין הזה:
ישנם פוסקים שסוברים שמדובר על דינא דגרמי, וישנם פוסקים שסוברים שמדובר על אחריות מדין הסתמכות.
נתחיל מהסבר הדין מצד דינא דגרמי: כיוון שהשולחני נתן עצה לא טובה הוא גרם לנזק אצל הלקוח, כיוון שנזק זה היה ברור (ברי היזקא) והתרחש באופן מיידי ונובע ממעשי המזיק עליו לשאת באחריות. על סמך הדברים הללו ועל סמך פסיקת הרמ"א בסימן כה כר"מ שיש דינא דגרמי, כתב הנתיבות (רלד,א) שאדם שמכר לחברו בשר טרף באומרו שהבשר כשר, צריך לשלם גם על הירקות והתבלינים שהפכו ללא כשרים. זאת משום שידע שעושים מרק עם בשר וכיוון שמכר במזיד בשר לא כשר עליו לשאת באחריות גם על הנזקים הנגררים.
מכאן למדו מספר פוסקים (לדוגמא הרב ליאור במאמר הנ"ל בשערי צדק) שיש מקום לחיוב בנזקים עקיפים נרחבים מדינא דגרמי. הרב ליאור לא כתב באילו מקרים נחייב מדינא דגרמי ובאילו מקרים נחייב מדיני בור. מדבריו של הנתיבות משמע שהקריטריון היחיד יהיה העובדה שהוא עשה זאת במזיד. וכך אכן כתב בהבנת הנתיבות פתחי חושן גנבה ואונאה פרק יג הערה מה. אך כתב שאם הודיע ליועץ שהולך לערבב את הבשר, חייב גם בשוגג.
אם כן במקרה שלפנינו ניתן לומר שברור שהמטרה היחידה של הדלת היא להיפתח ולהיסגר, המתקין לא העלה על דעתו בכלל שימוש אחר לדלת, כיוון שהיא לא הותקנה כראוי, יש מקום לחייב את המתקין בגלל הרשלנות שלו, אף על הנזקים העקיפים שבדרך כלל מתלווים להתקנה רשלנית.
סיבה נוספת יש לומר שרשלנות היא כמו מזיד (עיין לדוגמא בנוגע לחיובי הרופא על נזקיו תשב"ץ ח"ג סימן פב), והתקנה רשלנית עומדת בקריטריונים של מזיד גם כן, והרי הנתיבות פסק שבמזיד חייב לשלם.
חיוב מדין הסתמכות
ניתן לומר שכאשר אדם מסתמך על דברי חברו ועל הבטחתו, חלה על המבטיח אחריות גדולה יותר מנזק גרמי רגיל. חיוב זה מדין הסתמכות נשמע מדברי הריטב"א (ב"מ עג:) לגבי מי שנתן לחברו כסף לקנות עבורו ולא קנה, שמוטל עליו לשלם את מלוא סכום הנזק שנגרם לשני, אע"פ שמדובר לכאורה על גרמא בלבד. מסביר הריטב"א את הדין הזה:
ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול.
ישנם פוסקים שהסבירו כך את דברי הרמ"א בחיוב הוצאות משפט. הרמ"א בסימן יד,ה כתב:
"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו" והיו שפירשו שדברי הרמ"א הללו אינם מדין גרמי אלא מדיני הסתמכות וערבות (עיין פד"ר ג עמו' 30 ביאור השיטות השונות).
גם במקרה שלפנינו יש מקם לחייבו בגלל הסתמכות. בעל הבית הסתמך על המתקין שעשה עבודה טובה, וכאשר מסתבר שלא כך היה המצב, על המתקין לשאת בתוצאות הנלוות לנזק שנגרם.
חובת דיווח למתקין
כאשר ישנה תקלה בהתקנה, הלקוח מחויב לנסות להשיג את המתקין ולדווח לו על התקלה. כך אמנם עשית, אך כאשר התקלה המשיכה כתבת 'שניסית תמיד לעשות משהוא כי מאוד קשה להשיג אותו' ובית דין יצטרך לבחון האם די במאמצים שעשית כדי להטיל את מלוא האחריות על המתקין, או שמא לא עשית מספיק (שלחת הודעה? התקשרת? וכו').
מסקנה
א. המתקין חייב לפצות את בעל הבית על הנזק שנגרם לדלת ועל הנזק שנגרם למשקוף, או בגלל דינא דגרמי או בגלל הסתמכות.
ב. בעל הבית היה חייב לדווח למתקין על הבעיה ולדרוש את תיקונה, ועליו להוכיח בבית דין שעשה כך. (אא"כ שני הצדדים מודים בכך)
[1] ב"מ פב ע"ב.
[2] בגישה דומה צעד הרב דייכובסקי עיין מאמרו בתחומין כב.
[3] הבנה זו צריכה עיון. של מי האבן שהבנאי בנה? האם היא שייכת לבעלים או לבנאי? אם היא שייכת לבנאי הרי מובן מדוע ניתן לחייבו מדין בור, אך אם היא שייכת לבעלים מדוע נחייבו מדין בור? אולי מדובר על אבן הפקר שחצבו אותה ממקום של הפקר, ואם כן ברור מדוע היא נחשבת לבור, אך מדוע הגמרא לא חילקה בין המקרים השונים?
