כסף שנמצא ע"י ילד באוטובוס ונלקח ע"י המורה

השאלה

אני תלמיד כיתה ה נסעתי היום לטיול כיתתי מאלעד לירושלים. במהלך הנסיעה מצאתי מתחת לכיסא שלי 150 שקל ב2 שטרות אחד של 100 ואחד 50. אחד הילדים שהיו לידי אמר בקול בן ציון מצא כסף. מורת בת הספר שמעה וביקשה שאביא אליה את הכסף. המורה עברה תלמיד תלמידה ושאלה תלמיד תלמיד האם איבדו 150 שקל. התלמידים אמרו שלא ואז המורה ניגשה לנהג האוטובוס ואמרה לו תבדוק עם נוסעי האוטובוס בעבר האם מישהו מהם איבד את הכסף ואם לא נא תתן לצדקה. שאלתי האם הילד זכה בכסף ולא המורה? האם המורה נהגה כשורה? ואם לא האם מחוייבת להחזיר לי את הכסף שמצאתי. תודה רבה

תשובה

למי שייכת המציאה, לחברת האוטובוסים או למוצא?

המציאה שייכת לילד שמצא אותה ולא לחברת האוטובוסים[1]

א. השולחן ערוך[2] דן בכסף שנמצא במכולת ופוסק ע"פ הגמרא:

המוצא מעות בחנות, אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות. ואם מצאם על התיבה, ואצ"ל מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם. רמ"א- ואפילו יש בהן סימן.

וביאר הש"ך[3] בשם הרא"ש שהסיבה לכך שחצרו של החנווני לא זוכה לו במעות היא כיוון שרבים נכנסים ויוצאים, ובאופן כזה אין לחנווני גמירות דעת לזכות בכסף ע"י חצרו:

"וחצרו לא קנה משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו"  

משמעות המושג דרכי שלום

מציאת קטן שייכת לקטן מפני דרכי שלום, ולכן אם אחד גזל אותה ממנו הקטן לא יכול להוציאה בדיינים[4].

אולם לדעת הרדב"ז[5] בית הדין מנדה את הגוזל מהקטן עד שיחזיר לו את הגזלה, ולפי שיטה זו ברור שהמורה חייבת להחזיר לקטן את האבידה.

זאת ועוד, הש"ך[6] סובר שמציאת קטן שהגיע לגיל הבנה (צרור וזורקו אגוז ונוטלו) שייכת לקטן מדאורייתא, וחלק על הרמ"א בעניין זה. ולפי שיטה זו ודאי שהמורה חייבת להשיב את מה שנטלה מהקטן.

מציאת הקטן שייכת לאביו

חז"ל תיקנו שמציאת הקטן שייכת לאביו[7]. יש לחקור, האם המציאה שייכת לאביו מיד או רק כאשר הקטן מביא אותה לידי האבא?

נחלקו בדבר ראשונים. לפי שיטת התוספות[8] והב"י כאשר יש לקטן אבא, אוטומטית האבדה שייכת לאבא ולכן מי שייקח מהקטן ייקח בעצם מהאבא, וזה אסור מדאורייתא, ויוצא בדיינים. לפי הגישה הזאת מה שאמרה הגמרא שמציאת קטן אינה יוצאת בדיינים היינו דווקא קטן שאין לו אבא, אבל קטן שיש לו אבא המציאה שייכת לאבא והגזלה היא ממנו. ולפי ראשונים אחרים מדובר על שני שלבים שונים שלא מתרחשים מיידית[9].

בשולי הדברים נעיר, שאין המקרה שלנו דומה למקרה שבו מורה החרים חפץ מטעמים חינוכיים מתלמיד כיוון שמעשי המורה במקרה שלנו לא נועד לשרת מטרה חינוכית.

מסקנה

אסור למורה לקחת מהקטן את האבדה, ובטח לא לומר לנהג שייתן את הכסף לצדקה.

לאחר שנטלה ממנו, עליה להשיב לו את הכסף, אמנם בית דין לא יכול להוציא את הכסף מידיה אך ברור שעליה לשלם מדיני שמים.