הרשם לקבלת עדכונים
פרע חוב לגננת עם עוגה והעוגה נזרקה. האם צריך לשלם שוב?
פרע חוב לגננת עם עוגה והעוגה נזרקה. האם צריך לשלם שוב?
שאלה
הילדה שלי נמצאת בגן ילדים. רציתי להכיר טובה לגננות, ושמתי בתיק שלה עוגה עבורן, וגם צרפתי את התשלום עבור החודש הנוכחי, ולא אמרתי לגננות שהתשלום החודשי נמצא יחד עם השקית של העוגה. חשבתי שהגננת תבין שזה המצב אבל בפועל ל כך קרה. אחרי כמה ימים הגננת ראתה שהעוגה כבר ישנה, וזרקה לפח הזבל את העוגה עם הכסף. האם אני צריך לשלם עוד פעם?
תשובה
יש לשלם את החוב שוב.
ניתן היה לפטור את הלווה מתשלום מאחת משתי סיבות: א. אולי החוב נפרע ברגע שהכסף הגיע לידי הגננת. ב. אולי הגננת הזיקה לכסף בכך שזרקה אותו, ואף שהזיקה באונס- מכל מקום המזיק באונס חייב.
אבל נראה שההורים צריכים לשלם שנית:
מי שפורע חוב צריך לברר שהמלווה יודע שהכסף הגיע לרשותו. כך כתב השולחן ערוך (חו"מ קכ, א):
המעות באחריות הלוה, עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו. ואם זרקן בפניו, ונאבדו, חייב. אפילו אמר: זרוק לי חובי, וזרקו ונאבדו, חייב.
כלומר, אפילו אם המלווה עצמו אמר ללווה לזרוק אליו את הכסף והכסף אבד הלווה חייב לפרוע שנית אלא אם כן המלווה אמר ללווה זרוק והיפטר (ראו סמ"ע שם, א, ונתיבות המשפט שם, א ומי שהניח בחצר המשתמרת ראו פתחי חושן הלוואה פרק ה א-ב ובהערות שם ב).
אם כן ברור שהחוב לא נפרע כראוי. אלא אולי הגננת הזיקה לכסף, ואדם המזיק חייב אפילו באונס?
שאלה דומה לשאלתנו נשאל ה'חישוקי חמד' (ביצה כח ע"ב), והביא ראיה שהגננת הזורקת פטורה מדברי התוספות (בבא קמא סב ע"א ד"ה מי מנחי). בגמרא מבואר שאדם שבעט בקופסה והעיף אותה לנהר, והניזק טוען שהיתה בתוך הקופסה מרגלית, תלוי הדבר האם דרך אנשים להניח מרגלית בקופסה מעין זו. התוספות שם מבארים, שהדיון אינו האם הניזק נאמן לומר שהיתה מרגלית אלא אפילו אם יש עדים שהיתה מרגלית, הדיון הוא האם צריך לשלם. ואע"פ שהניזק יכול לטעון כלפי המזיק מדוע בכלל התעסקת ברכושי, טענה זו לא מתקבלת במקרה דנן כי לא מוטלת על המזיק החובה להעלות על דעתו שהיו בכלי דברים כה יקרים.
אמנם הראיה של הרב זילברשטיין בעל ה'חישוקי חמד' אינה ברורה שכן דברי התוספות אינם מוסכמים להלכה, ונחלקו השולחן ערוך והרמ"א (חו"מ שפח, א) האם הלכה כמותם, והש"ך (חו"מ שפח, ו) הכריע לכאורה כדעת השולחן ערוך שהמזיק חייב גם אם לא היה עליו להעלות על דעתו שיש בתוך הקופסה דבר כה יקר, ובמקום אחר הש"ך (חו"מ תיח, ו) חילק בין מזיק בידיים שחייב בכל מקרה אפילו לא היה עליו להעלות על דעתו שהיה שם מרגלית ובין לא מזיק בידיים ממש שיש מקום לפטור יותר (באמת סברת התוספות לא מובנת, מה בכך שהמזיק לא היה צריך לדעת שיש דבר כה יקר בקופסה, הרי מזיק חייב גם באונס, ראו דברי בעל ה'אור שמח' בחידושי ר' מאיר שמחה בבא קמא סא ע"ב).
מכל מקום במקרה שלפנינו נראה לפטור את הגננת, מנימוק אחר. אמנם אדם חייב גם באונס, אבל לא בכל אונס. התוספות (בבא קמא כז ע"ב) סוברים שאדם פטור באונס גמור, ולשיטת התוספות נראה שהמקרה שלפנינו הוא אונס גמור וכך פסקו בעלי השולחן ערוך (חושן משפט תכא, ד). הרמב"ן (בבא מציעא פב ע"ב) סובר לכאורה שבכל אונס אדם חייב (אמנם עיינו בחזון אי"ש חו"מ יא, כא) והמקרים בהם מצאנו שאדם המזיק פטור באונס נובעים מכך שהנזק נעשה 'ברשות' כלומר אין להגדירם כנזק. מכאן שגם לשיטת הרמב"ן הגננת פטורה על הנזק כיוון שנהגה ברשות, וכדרך הרגילה שמצפים מכל גננת לנהוג.
למסקנה, על ההורים לפרוע את חובם לגננת שנית.
