מצא את אופניו הגנובים אצל מוכר אופניים, האם המוכר חייב להחזיר

מצא את אופניו הגנובים אצל מוכר אופניים

שאלה

אופניי נגנבו. למחרת עברתי ברחוב וראיתי אותם בחנות אופניים. אמרתי לבעל החנות שהאופניים שייכים לי, והוא אף האמין לדבריי, אך טען שרכש אותם כדין ולכן הם שייכים לו. לדבריו, אם אני רוצה לקבל את האופניים בחזרה, עליי לשלם 3,000 ₪, ואף הוסיף שהוא "עושה לי הנחה" של 500 ₪.

מה הדין?

תשובה

אופניים חשמליים

באופניים חשמליים קיימת הטבעה של מספר שלדה, המאפשרת להוכיח בקלות את בעלותו החוקית של הניזוק. כיוון שבעל החנות יכול היה לברר ללא קושי אם המוכר הוא גנב, אין הוא נהנה מתקנת השוק. לפיכך, על בעל החנות להשיב את האופניים לבעליהם החוקיים ללא כל תשלום, ובעל האופניים החוקי רשאי לפנות אל המשטרה.

רכוש אחר (שבו קשה יותר לברר את דבר הגניבה)

א. קונה בתום לב (תקנת השוק): בין אם הבעלים התייאשו ובין אם לאו, כל עוד הגנב לא היה מוכר כגנב ובעל החנות לא היה צריך לחשוד שהחפץ גנוב – החפץ יוחזר לבעליו, אך על הבעלים לשפות את בעל החנות בסכום ששילם לגנב, מכוח תקנת השוק.

ב. קונה שלא בתום לב: אם בעל החנות ידע או שהיה עליו לדעת שהחפץ גנוב – אין הוא זכאי להגנת תקנת השוק, ועליו להשיב את החפץ לבעליו ללא כל פיצוי.

ג. מחלוקת עובדתית: כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים (כגון שהבעלים טוען שבעל החנות ידע על הגניבה והלה מכחיש, או כשישנו ויכוח על גובה הסכום ששולם לגנב), בית הדין יברר את נסיבות המקרה. אם לא ניתן להגיע להכרעה ברורה, עשוי בית הדין לפסוק בדרך של פשרה הקרובה לדין.

הרחבה

אופניים חשמליים

כתבו הפוסקים (ראו לדוגמה *פסקי תשובות*, עמ' תצג, הערה 11) שהקונה רכב גנוב אינו נהנה מהגנת תקנת השוק, שכן מדובר בחפץ ייחודי ורשום שבקלות ניתן לברר לגביו אם הוא גנוב. יתרה מכך, קניית רכוש מסוג זה ומכירתו מהוות עבירה פלילית, והיה על הקונה לנקוט משנה זהירות. הפוסקים הביאו לכך ראיה מדין קרקע גזולה, שבה כתב הסמ"ע (סימן שעא, ס"ק א) שאין בה תקנת השוק, משום שניתן לברר בקלות מיהו הבעלים החוקי.

נראה כי כיום המצב באופניים חשמליים דומה: כיוון שמוטבע עליהם מספר שלדה, ניתן להוכיח באמצעותם בעלות בקלות. עם זאת, על הבעלים המקורי לוודא שבעל החנות אינו יכול לטעון כי רכש את האופניים ממנו כדין.

אופניים רגילים

א. ייאוש בגניבה בזמן הזה

כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן שסח) שהקונה מהגנב לאחר ייאוש הבעלים הרי אלו שלו. בנוסף, יש הבדל בין גנב נכרי וגנב ישראל, כי סתם גניבה ייאוש בעלים בגנב ישראל אך סתם גניבה אינה ייאוש בעלים בגנב נכרי.

אמנם הרמ"א (שם ובסימן שנו סעיף ז) כותב שהמנהג הוא שמחזירים כל גניבה אפילו אם היה ייאוש. הש"ך (שנו, י) כתב שאע"פ שמנהג גרוע הוא שהוא נגד דין תורה, במקרה הזה מדובר על תקנה מיוחדת (וראו בקצות החושן סימן רנט שהסביר שאומרים דד"ד במקרה בו מצד הדין מחוייב ב'ועשית הישר והטוב', ויש נפקא מינא בין השיטות ראו לדוגמא קובץ תשובות של הרב אלישיב חלק א' סימן ריז).

אם כן להלכה, יש מנהג שלא אמרינן ייאוש בעלים בגניבה וגזלה.

ב. תקנת השוק לשלם ללקוח

אם לא היה ייאוש מצד הבעלים (ולאחר התקנה או המנהג המקובל, אף אם היה ייאוש), על הקונה להשיב את החפץ לבעליו החוקיים, מכוח מצוות "והשיב את הגזלה". עם זאת, חז"ל תיקנו שבמקרה כזה ישלם הבעלים לקונה את הסכום ששילם לגנב, ולאחר מכן יחזיר הקונה את החפץ לבעליו. דין זה מכונה תקנת השוק (שו"ע חו"מ שנו, ב).

תקנה זו נאמרה כאשר החפץ נרכש מגנב שאינו מפורסם. אולם כאשר מדובר בגנב מפורסם, נחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך (שם) לא תיקנו תקנת השוק, ואילו לדעת הרמ"א תקנת השוק חלה גם במקרה זה.

אולם הרמ"א (שם) הוסיף:

"אלא אם כן ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב".

מדבריו עולה שאין הבדל לעניין זה בין גנב מפורסם לגנב שאינו מפורסם. בכל מקרה שבו הקונה ידע שהחפץ גנוב, אין הוא נהנה מתקנת השוק. כך כתב גם בעל פעמוני זהב (סימן שנו סעיף ב):

"בודאי אפילו קנה מגנב שאינו מפורסם שייך דין זה, דאם מידע ידע שהוא גנוב – מחזיר; כך דנתי מסברא, ומצאתי שכן כתב כאן הרב מאמר קדישין, ובספר בית יהודה סימן ל"ח...".

כיצד ניתן להוכיח שהקונה ידע שהחפץ גנוב?

1. מחיר נמוך במיוחד

לכאורה, מכירה במחיר נמוך באופן חריג אמורה לעורר את חשדו של הקונה שמדובר ברכוש גנוב. אולם מדברי הגמרא (בבא קמא קטו ע"א) והשולחן ערוך (חו"מ שנו, ח) עולה שאין די בכך:

"הלוקח מגנב שאינו מפורסם, בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה, מפני תקנת השוק".

הסמ"ע (שם ס"ק כא) מסביר שאין להסיק ממחיר נמוך שהקונה ידע שהחפץ גנוב, משום שלעתים אדם הזקוק לכסף באופן דחוף מוכר את נכסיו במחיר נמוך ממחיר השוק.

לפיכך, מחיר נמוך לבדו אינו מהווה ראיה מספקת לכך שהקונה ידע שמדובר בחפץ גנוב.

2. מחיר נמוך בצירוף נסיבות מחשידות

לעומת זאת, כאשר למחיר הנמוך מצטרפות אינדיקציות נוספות, עשויה להיווצר חזקה שהקונה היה מודע לכך שמדובר ברכוש גנוב. כך עולה מדברי הריב"ש (סימן קח), שדן באישה שמכרה חפצים במחיר נמוך וביקשה מן הקונים להסתיר את העסקאות מבעלה:

"...וכן המעידים שהיו קונים הסחורות ממנה בזול פחות משליש בערכם והיתה אומרת להם להעלים מבעלה גם אלה עשו איסור ...שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכך דרך הגונבים".

לדבריו, השילוב שבין המחיר הנמוך לבין הבקשה להסתיר את המכירה מעיד על כך שמדובר ברכוש גנוב. על יסוד דברי הריב"ש (שהובאו בבאר הגולה, חו"מ שנו, ג) כתב בשו"ת בית ישראל (לגרי"ז הורוביץ, חו"מ סימן לה), שמחיר נמוך בצירוף נסיבות נוספות – כגון רכישה מגנב מפורסם – מהווים אינדיקציה מספקת לשלילת תקנת השוק.

בדומה לכך, ניתן לראות כנסיבות מחשידות נוספות כגון בהילות יתירה מצד הגנב או מקרים בהם אדם מסתובב עם האופניים ומנסה למכור אותם באופן מזדמן ברחוב, במקום לפרסם אותם בדרכים המקובלות למכירת יד שנייה, כגון אתרי אינטרנט ייעודיים. בנוסף, גם חנות המוכרת אופניים יד שנייה מחוייבת בניהול ספר חשבונות וגם בקנייה אקראית עליו להחתים את הלקוח על המחיר ששולם (מצד דיני מיסים), וכן גם נסיבות נוספות, לפי שיקול דעתם של הדיינים, עשויות להעיד שהקונה היה מודע לכך שמדובר ברכוש גנוב.

למסקנה, כאשר הקונה רכש את האופניים במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק, ובנוסף קיימות נסיבות מחשידות המעידות שהיה עליו להבין שמדובר באופניים גנובים, אין הוא נהנה מתקנת השוק. במקרה כזה חייב הקונה להשיב את האופניים לבעליהם, ואינו זכאי לקבל מהם תשלום כלשהו.

ג. מחלוקות עובדתיות בין הלקוח ובין הבעלים החוקי

כאשר יש מחלוקת עובדתית בין הבעלים החוקי לבין הלקוח – כגון במקרה שהבעלים החוקי טוען שהלקוח ידע שהחפץ גנוב והלקוח מכחיש זאת – כתב ערוך השולחן (חושן משפט שנו, ב):

"ואם הבעלים חושדים להקונה שידע מהגנבה יכולים להטיל עליו קבלה שלא ידע מזה ואם טוענים טענת ברי יכולים להטיל עליו שבועת היסת".

כוונת ערוך השולחן במילים "להטיל עליו קבלה" היא הטלת חרם. בזמן הזה, כשלא מטילים חרם, כתב הרב יועזר אריאל (בספר 'דיני הבוררות' עמ' 175) שבית הדין מפשר בין הצדדים על כך, לפי ראות עיניו.

במקרה בו חלה תקנת השוק, והלקוח טוען ששילם לגנב סכום מסוים בעוד הבעלים החוקי טוען שלא כך הדבר, כתב ערוך השולחן (חושן משפט שנו, י):

"כשקנה מגנב שאינו מפורסם שהבעלים צריכים לשלם להלוקח דמים שנתן ואין עדים כמה נתן להגנב כתב הרמב"ם ז"ל דהלוקח נשבע בנקיטת חפץ כמה נתן ויטול מהבעלים..."

גם במקרה זה נהוג בימינו לפשר, ולכן בית הדין יכריע על דרך הפשרה מהו הסכום לתשלום.