ההטבה של אופיס ממשרד החינוך ניתנת לכל תלמיד עם אפשרות התקנה על מספר מכשירים, ללא ציון מגבלה על בעלות או מיקום המכשיר. מן הפרסומים הרשמיים לא עולה שיש דרישה שהשימוש יהיה דווקא במכשירים שבבעלות התלמיד או בביתו. לכן נראה שיש מקום לומר שאין הקפדה על זהות המכשיר, וניתן להתקין גם על מחשב אחר, אם כי הדבר טעון עיון מצד דיני רישוי שימוש אישי.

המוכר חייב לשלם למתווך כפי שסוכם ביניהם, ובמקרים מסוימים אף יתחייב בפיצוי אם סייע לקונה לעקוף את המתווך בניגוד להסכם בלעדיות. לגבי הקונה, יש מקרים שבהם אינו חייב בדמי תיווך, במיוחד כאשר הגיע למוכר רק דרך פרסום כללי ולא באמצעות קשר ישיר שיצר המתווך. עם זאת, כאשר מקובל לשלם דמי תיווך גם במצב כזה, או כשהמתווך ניסה להסתיר את פרטי העסקה והקונה עקף אותו ביוזמה מיוחדת – הקונה חייב לשלם, והכול תלוי בנסיבות המקרה.

בעלת גן מחלה להורים על המשך התשלומים לאחר שהוציאו את ילדתם מהגן, ואף הוקלטה אומרת שאינה מתכוונת לתבוע אותם, למרות שלטענתה עשתה זאת מתוך לחץ. בתשובה נפסק שאין לראות בכך אונס, משום שמותר לצד השני לטעון שזכותו בדין תורה, ולכן המחילה נחשבת מחילה תקפה. להבא מומלץ לקבוע בחוזה בית דין מוסכם מראש ולהוסיף סעיף המאשר את תוקף ההתחייבויות לפי השיטות ההלכתיות המקיימות את החוזה.

מותר לתבוע חברת ביטוח בבית משפט אזרחי, משום שהחברה התחייבה מראש לשלם לפי פסיקת בתי המשפט, והדבר נחשב חלק מתנאי ההתקשרות עמה. לכן גם מותר להעיד בבית המשפט לטובת התובע כנגד חברת הביטוח, ואין בכך איסור של פנייה לערכאות. בנוסף, ישנם נימוקים הלכתיים נוספים המתירים עדות כזו במקרים מעין אלו.

באופן עקרוני, הוצאות בית הדין מתחלקות בין שני הצדדים, אך הוצאות אישיות של ייצוג משפטי, כגון שכר עורך דין או טוען רבני, אינן ניתנות בדרך כלל לתביעה מהצד השני. הטעם לכך הוא שהוצאות ייצוג נחשבות הוצאה שאדם מוציא עבור עצמו, ולא לצורך בירור הדין המשותף לשני הצדדים. עם זאת, כאשר צד מסרב להתדיין כדין, גורם להוצאות מיותרות, או כאשר בשטר הבוררות ניתנה לבית הדין סמכות מפורשת לחייב בהוצאות – ניתן לחייבו בהחזר הוצאות.

דיירים ביחידות שנבנו על הגג דינם כשאר הדיירים בבניין, ועל כן חייבים בתשלום ועד הבית כמו כל דירה נוספת. חלוקת התשלום בין שוכר למשכיר נקבעת לפי ההסכם ביניהם; בהיעדר הסכמה, השוכר משלם על הוצאות שוטפות והמשכיר על הוצאות פיתוח. גם אם השוכר עומד לעזוב בקרוב, עליו לשאת בהוצאות השוטפות, ואם אינו משלם – הוועד רשאי לפנות לבעל הדירה.

תשלומי ועד הבית נקבעים לפי מידת ההנאה מהרכוש המשותף, אך בפועל נהוג לגבות לפי גודל דירה או תשלום אחיד. לכן אין לחייב בעל מרפאה בתשלום נוסף רק בגלל פעילותו, אם שיטת הגבייה בבניין קבועה ואחידה. עם זאת, אם המרפאה גורמת להוצאות חריגות (כגון שימוש רב או לכלוך), ניתן לחייב בתשלום נוסף, ויש אף מקום חוקי והלכתי לכך.

גזבר ועד בית נחשב בדרך כלל שומר חינם ולכן פטור מתשלום במקרה של גניבה (כאשר אין פשיעה), ורק אם דינו כשומר שכר ייתכן חיוב. מאחר שיש מחלוקת וגם צד לפטור מדין "בעליו עמו", אין לחייב את הגזבר לשלם על הכסף שנגנב.

צוואה הדדית יכולה לקבל תוקף הלכתי באמצעות נספח מתאים או נוסח עצמאי, ובדרך כלל נדרש גם מעשה קניין (כגון קניין סודר); עדים כשרים מועילים לחיזוק אך אינם תמיד הכרחיים כשיש צוואה אזרחית מאומתת. לאחר פטירת אחד מבני הזוג, הרכוש עובר לשני כבעלים גמור והוא רשאי לשנות את צוואתו, אך שינויים לפני פטירת בן הזוג הסותרים את ההסכמה ההדדית עלולים לבטל את הצוואה.

יש להרחיק כוורות דבורים לפחות 25 מטרים (50 אמה) ממקום יישוב כדי למנוע היזק לשכנים, ובמקום שיש חשש סכנה או הוראות חוק מחמירות יותר – יש להרחיק בהתאם לכך. נחיל דבורים שפרח שייך לבעליו המקוריים כל עוד לא התייאשו ממנו, והמוצא זוכה בו רק לאחר ייאוש הבעלים. במקרה של ספק, ניתן להסתמך על החזקה שהבעלים מתייאשים מנחיל שברח, אלא אם כן ניכר שהם עדיין מחפשים אחריו.

גזבר ועד בית עשוי להיחשב כשומר שכר, במיוחד כאשר יש לו אפשרות להשתמש בכספים ולהחזירם, או כאשר התפקיד מתחלף בין הדיירים. עם זאת, אם קיבל את התפקיד בהתנדבות ללא הסכמה על תחלופה, יש דעות שאינו נחשב שומר שכר ואף ייתכן שפטור יותר. הפתרון המומלץ הוא להתנות מראש עם הדיירים על רמת האחריות (כשומר חינם או פחות), ובכך לצמצם או להסיר חיובים במקרה של אובדן.

דייר בבית משותף נחשב כחלק מ“בני העיר”, ולכן חייב להשתתף בהוצאות השוטפות, גם אם הוא תלמיד חכם ובעל קשיים כלכליים. מאחר והוא נהנה בפועל מהשירותים (מעלית, תאורה, מים חמים וכו’) – אי־תשלום נחשב גזל, ואין לו פטור מכוח מצבו. ניתן למנוע ממנו שימוש בשירותים עד שישלם, ואף מומלץ להציע חלופות כמו עבודה במקום תשלום או לפנות לדין תורה.

יש להתפשר ולשלם למשפחתון מחצית מהשכר למעט במקרים מיוחדים.

דיירים בבית משותף נחשבים כשותפים וכקהילה, ודמי ועד הבית נחשבים כמס לצרכים שוטפים. דייר שעוזב אינו זכאי לחלקו בכספים שוטפים שהצטברו, אך זכאי לחלקו בכסף שנגבה לצורך הוצאה חריגה כמו שיפוץ עתידי. לכן ההורים זכאים לחלקם היחסי בכסף העודף שנצבר עד למסירת הדירה, ואילו הקונים ישאו בהוצאות השיפוץ.

איסור ריבית ומצוות הלוואה אינם מוגבלים לעניים בלבד, אלא חלים על כל הזקוק להלוואה. עם זאת, בהלוואה על בסיס היתר עיסקא אין קיום מלא של מצוות הלוואה לעני, ולכן ראוי להלוות חלק מהכסף ללא רווח כדי לקיים את המצווה.

נהג נשכר להסעה מברוקלין למונסי, אך לאחר שהמתין כשעה התברר שהעבודה התבטלה מחמת אי־הבנה בזמני הנסיעה. נקבע שיש לשלם לו 40$ עבור ההמתנה, ובנוסף שכר חלקי “כפועל בטל”, מאחר שהמזמין חזר בו שלא באונס. למעשה, יש לשלם כ־75% מהשכר (105$) בניכוי הוצאות שנחסכו, אך אין חיוב על רווחים אחרים שנמנעו.

רוב הפוסקים סבורים ששיק איננו תשלום בפועל אלא התחייבות, ולכן אם השיק אבד ולא נפרע – החוב עדיין קיים. ואולם, בשיק פתוח יש סיכון, שכן מי שקיבל אותו בתמורה רשאי לגבותו גם אם עבר מיד ליד. לכן, כל עוד לא ברור שהשיק הושמד ולא הועבר, אין חובה לשלם מחדש בלי לקבל ערבויות מתאימות שימנעו כפל תשלום.

הסכמים בעל-פה בין שותפים מחייבים על פי דין תורה, ועל האח להחזיר את חלקו בהלוואה ששימשה את העסק כפי שסוכם. מומלץ לנסות להגיע לשלום בית, אך בהיעדר הסכמה יש לתבוע בבית דין כדי לקבל פסק דין מחייב שניתן לאכיפה גם בהוצאה לפועל.

מעיקר הדין אסור להלוות ללא עדים או שטר כדי למנוע מכשול וטעויות, אך במקום שבו בקשת שטר תגרום לעלבון או פגיעה ב"כבוד הבריות", ניתן להסתמך על המקלים. מומלץ להסביר לחבר שהתיעוד נועד לשמר את החברות ולמנע אי-נעימויות עתידיות, ובמידת הצורך להסתפק בכתב יד של הלווה ("אני חייב לך") המהווה תחליף "קל" לשטר.

על השואל להשתתף בעלות בניית התקרה, שכן סגירת המרפסת בחלונות מהווה גילוי דעת על הנאה ישירה מהבנייה של השכן מעליו. חיוב זה מבוסס על דין "נהנה" וסוגיית "סמך לו כותל אחר" (בבא בתרא ד'), אלא אם סוכם במפורש מראש על פטור מתשלום עתידי.