בגמרא מבואר שקטן שגנב פטור מתשלום הגנבה. אמנם יש מקום לחייב את הוריו בתשלום כחלק מהחובה המוטלת עליהם לחנך אותו, או בגלל המנהג.

נערה בת 15 עבדה כמודלית עבור מאפרת. המאפרת לא אמרה לה מראש מה השכר והיא שמעה מחברה שהשכר הוא 500 שקלים. בסוף העבודה המאפרת רצתה לשלם רק 100 ש"ח. הנערה סירבה לפרסום התמונות הן בגלל המחיר והן בגלל שלא היתה מרוצה מהופעתה. בנוגע לגובה השכר, המאפרת לא אחראית למה שנאמר ע"י החברה לנערה, והיא יכולה לשלם רק את הסכום הפעוט יותר. ואם הנערה מסרבת לפרסם את התמונות (המאפרת לא מנסה לחייבה לכך) לא מגיע לנערה כלל שכר, ויש מקום למאפרת לתבוע על אובדן זמנה וטרחתה.

החרמת חפצי תלמידים בבית ספר לצורכי ענישה עולה מדי פעם על שולחן הפוסקים. הרב חיים יואל בלוך בודק במאמרו את שאלת הבעלות על אותם חפצים. מעמדם ההלכתי של קטינים אינו מאפשר להם לבצע פעולות קנייניות רגילות בעלות תוקף, אך במאמר נבדקות דרכים רבות נוספות שעל ידם קטין יזכה בחפצים ויהפוך להיות בעלים גמורים שלהם. הן משום "סיטומתא", הן על פי חוקי המדינה, הן באמצעות מתווכים כמו אפוטרופוס והן כשכר עבודה או ירושה.

עולם המסחר מפגיש בין מוכרים וקונים, ובכלל זה בין יהודים ונכרים. הרב מיכאל יומטוביאן בוחן במאמרו כמה היבטים של מסחר בין יהודי ונכרי, ובהם אילו מעשי קניין תקפים בין יהודים ונכרים, וכן האם מעשי קניין שתוקפם מדרבנן תוקנו אך ורק לצורכי מסחר בין יהודים או שמא גם במסחר עם נכרים? מהמאמר עולה שאמנם גזל הנכרי אסור, אבל כללי ההגינות המיוחדים להלכה מחייבים אך ורק במסחר בין יהודים. לסיום, נבחנה השפעת המקום בו נכרתה העסקה על הדינים החלים עליה. המסקנה היא שככל הנראה יש לדון על פי החוק הנוהג במקום בו נכרתה העסקה.

אסור לקרובי משפחה לשבת בוועדה הממנה רב, כיוון שלוועדה יש דין של בית דין ועליה לשמור על כללים אלו. זאת בניגוד לעמדת כמה פוסקים שראו בוועדה שותפות בעלמא שלא צריכה לעמוד בקריטריונים של בית דין.

לכתחילה יש לקנות ערבות מילד שהוא בר מצווה ולא מקטן, וכן יש להקפיד שהערבות אינן גזולות (מתך הספר שו"ת משפטי ארץ חלק ב)

ילדי השכנים הזיקו לסאפ מושאל. השואל חייב לשלם למשאיל על הנזק, אך ילדי השכנים צריכים להחזיר לשואל את הכסף שהוא שילם. ואם הם מתחת לגיל בר מצווה על הוריהם לשאת בתשלום חלקי.