מאמרו הידוע של הרב גולדברג הקובע כי יש יתרון בפשרה בכך שהיא מאפשרת לבית הדין לחייב בממון גם כאשר ישנה מחלוקת הלכתית (כנגד טענת "קים ל"), לחייב בנזקים עקיפים (גרמא בנזיקין) וכן לחייב חובל בחברו, ולחייב ממון גם ללא ראיות כשרות. בכך הרב גולדברג הפך את משמעות הפשרה על פיה, וקבע כי היא מאפשרת לבית הדין להשיב לעצמו את מלוא הסמכויות של בית הדין הקדום כדי לחייב על פי שורת הדין.

בבתי הדין לממונות מקול להחתים את הצדדים על הסכם בוררות שמסמיך את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". בנייר עמדה זה נבחנים העקרונות לשימוש בסמכות הפשרה.

מאמר זה מתמודד עם הטענה כי חוקי התורה המסדירים את המערכות המשפטיות רחוקים כל כך ממציאות ימינו, כך שלא ניתן לקיים מערכת משפטית הפועלת על פיהם. הטענה הראשונה היא שיש להבחין בין המשפט הפלילי של התורה, שבו אכן משפט התורה איננו אפקטיבי, לבין המשפט האזרחי-ממוני התורני שהוא מעשי. בהמשך נדחתה הטענה כי בימינו אין בכלל דין תורה בגלל ביטול הסמיכה, בגלל השימוש בפשרה, ובגלל ההימנעות משבועה בבית הדין.

הכרך החמישי בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד רבנים וחוקרים. כרך עוסק בסוגיות היסוד של עבודת בית הדין לממונות: דן יחיד, הוצאות משפט, ערעור, הסתייעות בהוצאה לפועל ועוד. תשפ"א, 410 עמודים. ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.