מן המפורסמות הוא, שאמון הציבור בנושאי המשרה הציבורית הוא אבן יסוד לכל מינוי לתפקיד ציבורי, ומשום כך "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". אולם, עיון במקורות ההלכה מגלה, שיש לעשות הבחנה ברורה בין מינויו של חשוד לסילוקו של חשוד ממשרתו הציבורית. המאמר דן מהם הכללים ומתי ניתן וצריך לסלק חשוד. המאמר פורסם בynet בתאריך: ט' אלול, תשס"ח (09.09.08).

למקום מגוריו נודעת השפעה רבה על עיצוב אישיותו. על כך עמד כבר דוד המלך, כאשר שיבח את האיש ש"במושב לצים לא ישב" (תהלים א, א). וכן הטיף התנא, רבי ניתאי הארבלי לתלמידיו: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ו). הרמב"ם. קידם עיקרון זה כשהפך אותו להלכה פסוקה. לזכות זו אין ערך, אלא אם יוכל אדם להבטיח שמקום המגורים שבחר לו יוכל לשמר את זהותו התרבותית. הזכות לשמור על תרבותה של הקהילה נמצא, שההגנה על הזכות לבחור את מקום המגורים חייבת להיות כרוכה גם בהגנה על זכותה של הקהילה לשמר את אורחות חייה במקום המגורים שבו בחרה להתקיים. נייר העמדה הוא יוזמה של מכון משפטי ארץ ושל יסודות

המסורת היהודית אינה רואה בעין רעה את הקניין ואת צבירת העושר, רכושו של אדם "מעמידו על רגליו", ומשום כך העני, שאינו מסוגל לכך, "נחשב כמת". בפירוש המהר"ל לביטוי זה רואים שתחושת העצמאות ויכולתו של אדם לקיים את עצמו, היא הלוז של תחושת החיים, ומי שמאבד תחושה זו, הוא כמת. נייר העמדה מתייחס לשלושה נקודות בעיתיות בזכות הקניין: •החובה להגן על זכות הקניין – על החוקה מוטלת החובה לא רק "לא לפגוע" בזכות הקניין אלא גם להגן עליו. •חלק מזכות הקניין היא גם הזכות לממש אותו, ואין להפריד ביניהם. •הפקעה שלטונית – גם השלטון מחוייב לא לפגוע ביחיד ולכן, לא יופקע נכס, אלא על פי חוק שנועד לקדם מטרות ציבוריות שההפקעה היא הדרך היחידה להגשמתן, ולאחר שהובטח פיצוי הולם לבעל הנכס שהופקע. נייר העמדה הוא יוזמה של מכון משפטי ארץ ושל יסודות

מאסר החייב נתפס בעיני הרמב"ם כ"דרך שדנין הגוים", שהרי "לא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון". כנגד זה בתקופה מאוחרת יותר בשל הברחת נכסים מן הנושים, התיר הריב"ש לקהילת סרגוסה לאסור חייבים מכח תקנת קהילה. כל המחלוקת היא כאשר יש בכוחו של החייב לשלם, אך אם אין בכוחו לשלם את חובו, מוסכם על הכל שאין לאסור אותו. יש לבחון את הדברים גם ביחס להתנהגותה של מדינה יהודית, שלה יש כלי נוסף והוא המשפט בפלילי. המלצת נייר העמדה היא אחת משתים: א. להעביר את הדיון במאסר חייבים למשפט הפלילי, שקובע את הכלל שהמאסר איננו כלי אזרחי אלא כלי לטיפול בעבריינים. ב. לאפשר מאסר חייב, אך רק בנסיבות חריגות, כאשר יש ביכולתו לשלם והוכח הדבר. נייר העמדה הוא יוזמה של מכון משפטי ארץ ושל יסודות

יש להגביל את הזכות לשוויון, באופן שיבטיח את יכולתו של המחוקק ואף את יכולה של הרשות המבצעת לחוקק חוקים, לקבוע תקנות ולנקוט במדיניות שתכליתה היא שמירה על זהותה של המדינה כמדינת לאום יהודית, אף אם ניתן לראות במדיניות זו מדיניות מפלה. נייר העמדה הוא יוזמה של מכון משפטי ארץ ושל יסודות

ישנם פערים משמעותיים בין חובות הנאמנות שמטיל המשפט הישראלי על חב האמון לחובות הנאמנות שמטיל המשפט העברי עליו, פערים אלו והמשקל היחסי של כל אחת מחובות האמון בכל אחת משיטות המשפט, נובעים מתפיסות מנוגדות בנוגע לטבע האדם ולתכליתן של החובות שמטיל המשפט על חב האמון.

עמדת המשפט העברי היא שתוקפו של חוזה ציבורי רב מתוקפו של חוזה פרטי, וככלל, אין הציבור רשאי לחזור בו מהתחייבויותיו, אף בנסיבות שבהן היחיד יכול היה לעשות כן. יחד עם זאת, על פי המשפט העברי התחייבויות חוזיות כפופות לאומד דעתם של הצדדים להתחייבות. אומד דעת זה מושפע במידה רבה מן הנוהג המקובל במקום ובעת שבמסגרתם נוצרה ההתחייבות.

טבעו של המשפט הוא, שהוא נוקשה, קבוע, ומנוכר לתנאי החיים המשתנים. לכן, לא אחת הוא מביא לתוצאות הסותרות את הצדק ואת רגש המוסר האנושי הטבעי. מכאן, נובע בהכרח קיומו של מתח מתמיד בין המשפט לצדק. כלי חשוב ביותר שמציע המשפט העברי, כדי ליישב את המתח ולכונן מערכת משפט שהצדק אינו זר לה, הוא הפסיקה לפנים משורת הדין. ברם, הפעלתו של כלי זה, כרוכה בבעיות לא מעטות, עליהן עומד הרב ירון אונגר, במאמרו. בחינת המקורות בעניין, מגלה דואליות. יש מקורות התומכים בפסיקה לפנים משורת הדין, ויש שדוחים אותה. הניסיון ליישב בין המקורות השונים מגלה עקרונות מנחים, בכל הנוגע לפסיקה לפנים משורת הדין. במהלך הדיון, מתעוררות שאלות נכבדות, כגון: האם כל אדם זכאי שינהגו עמו לפנים משורת הדין? מה מעמדו של הציבור ומוסדותיו בהקשר זה? האם ניתן לפסוק לפנים משורת הדין גם בענישה? ועוד.

להצגתה או לאי הצגתה של עדות יש משמעות רבה במישור הפרטי, לצדדים המתדיינים. יש ולהצגת העדות או הסתרתה מעיני בית הדין או בית המשפט, נודעת גם משמעות ציבורית. כך יקרה למשל, כאשר להגנתו מבקש נתבע להציג בפני בית הדין ראיה, שגילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה. מצבים מסוג זה יוצרים התנגשות בין האינטרס של הפרט, להציג את העדות שיש בה כדי לסייע לו לקדם את ענייניו, לבין האינטרס הציבורי, למנוע את הצגת העדות, שיש בה כדי לפגוע בטובת הציבור. העיסוק בדילמות מסוג זה, הוא מתוצרי הלוואי של תקומתה של מדינת ישראל, המחייבת בחינה של עקרונות מן המשפט ה'פרטי', לאור עקרונות מן המשפט ה'ציבורי', שלא בא לידי ביטוי ממשי בגלות. החוק הישראלי פתר את הדילמה באמצעות הענקת חיסיון לראיות שונות, שלגביהן נקבע שאין להציגן בפני בית המשפט כראיה. במסגרת זו הוכרו חסיונות דוגמת: חיסיון לטובת ביטחון המדינה, חיסיון עו"ד לקוח, חיסיון רפואי ועוד. הרב ירון אונגר מבקש להתוות דרכים לפתרונה של הדילמה, מכוח עקרונות מן המשפט ה'ציבורי' היהודי.