המעשים השונים הכלולים בתחום המשפט העברי, נחלקים לשני סוגים עיקרים: א. מעשים שעיקרם בתוצאה. ב. מעשים שעיקרם הוא המעשה עצמו. באופן כללי ניתן לומר, כי למעשים המשתייכים לסוג הראשון תהיה משמעות הלכתית גם אם נעשו תוך העדר שליטה, ואילו למעשים המשתייכים לסוג השני לא תהיה, בנסיבות של העדר שליטה, כל משמעות הלכתית. עיקרון זה משתרע על פני תחומים רבים מתחומי המשפט העברי: עבירות, שינוי מעמד אישי, קיום מצוות ודיני הנזיקין.

אדם חתם על חוזה לרכישת דירה, בו הוזכר סעיף של קנס במקרה של עיכוב. הרכישה התעכבה בגלל המלחמה. זהו אונס, לכן הוא פטור מהקנס.

כאשר מתבקש אדם להעיד בפני בית דין או בפני בית משפט, עומד הוא לעתים בפני דילמה לא פשוטה: מחד, חובתו האזרחית, או אף הדתית, כאשר מדובר בדיון בפני בית הדין הרבני היא, להתייצב ולמסור את העדות. מנגד, מסירת העדות עלולה להסב לו נזק או הפסד. כך קורה למשל, כאשר נדרש אדם להעיד נגד מעסיקו, נגד הרשויות וכדומה. כיצד עליו לנהוג במקרה זה? על כך מבקש הרב חיים וידאל להשיב במאמרו. לשם כך, פותח המחבר בדיון מקיף בשאלות יסוד הנוגעות לחובת העדות, ובהן: האם החובה מקימה לבעל דין 'זכות תביעה' כלפי העד? האם ניתן לחייב את הכובש עדותו בדיני אדם, או שמא בדיני שמים בלבד? ואם כך הוא, האם חיוב זה ממוני הוא או עונשי? האם החובה למסור עדות כוללת גם את החובה למסור חוות דעת מקצועית? ועוד.

אחד מן הפגמים שעלולים להימצא בכריתת חוזה הוא כפייה של אחד הצדדים לכרות את החוזה בניגוד לרצונו. בניגוד לתפיסה המקובלת הרואה בכפייה גורם לביטול החוזה, ד"ר בנימין פורת מראה במאמרו שהפוסקים העדיפו הבחנה מושגית כללית בין חוזים שתוכנם הוגן לבין חוזים שתוכנם חד-צדדי, וזאת על פני התמקדות באופן כריתת החוזה. באמצעותה הם הכריעו מקרים מגוונים של הסכמות בכפייה, תוך בחינתם לאור אמות מידה של צדק חוזי מהותי המסייעות להעריך את מידת ההגינות שבתוצאות ההסכמה שהושגה בכפייה.

מה דין נאמן צוואה שהתרשל ומנע רווח, ושאר היורשים מפחדים ממנו? רק בית דין יכול להכריע בשאלה זאת. אולם, ככלל הסכמה של היורשים לנאמנות מכוח פחד מוגדר בפשטות כ"אנוס דנפשיה" שאינו מפגיע את סמכות הנאמן. נחלקו הפוסקים האם ניתן לתבוע נאמן שהתרשל על נזקים של מניעת רווח, ותנאי בעל פה שמבטל צוואה ולא נכתב בטל.