נאמן על צוואה שהתרשל

השאלה

שלום וברכה לדיינים שליט"א השאלה:

המנוחים ז"ל השאירו צוואה בכתב ובעדים ונתנו- חילקו את עיזבונם בין ילדיהם הבוגרים: 2 בנים ו -2 בנות . העיזבון ניתן במתנה וחולק באופן שווה. בצוואה יש את הסעיף המפורסם שהצוואה נכתבה על פי חוק המדינה ודיני ההלכה. את העיזבון מחלק האח הבכור "כנאמן", רק בגלל בכורתו ובהסכמה בע"פ בין היורשים.

לימים התברר שהאח הבכור התרשל, לכאורה, ומזה למעלה מחמש שנים הוא מעכב את חלוקת העיזבון: הדירה בעיזבון עומדת ריקה ללא השכרה או מכירה, משולמת עליה ארנונה מכספי העיזבון המשותפים ליורשים כאשר הוא מפיל את אימתו על אחיו היורשים. והם מבועתים ולא רוצים להגיע למחלוקת, ונאלצים להסכים בשתיקה עד שכבודו יואיל לחלק.

א. האם ההסכמה שבשתיקה שלהם מהפחד נחשבת כהסכמה לכל דבר וענין - או האם ניתן לתבוע אותו על 60 חודשי ההפקרות שהתרשל בהם באי- השכרת או מכירת הדירה ? ב. מאחר הצוואה תקפה הלכתית: האם לבעלה של אחת היורשות יש זכות לתבוע אותו על כך שמנע מהם כמשפחה את פירות נכסי המלוג מהשכרת הדירה שבעיזבון לאשתו היורשת? ג. האם תנאי שנאמר בע"פ מאחד המנוחים ז"ל לאח הבכור ביחס לאחת היורשות, לאחר חתימת הצוואה בכתב, ואין לו אסמכתא בכתב כנספח בצוואה, תופסת הלכתית? בברכות התורה והארץ.

התשובה

חשוב לדעת שלא ניתן לפסוק במקרה זה ללא שמיעת כל הצדדים הנוגעים בדבר, לכן אנחנו נתייחס רק לשאלות העקרוניות העולות משאלתך.

תשובה בקצרה:

1. הסכמה של היורשים לנאמנות מכוח פחד כמו במקרה שלפנינו - תקפה.
2. נחלקו הפוסקים האם ניתן לתבוע נאמן שהתרשל על נזקים של מניעת רווח, ועל בית הדין יהיה להכריע בעניין.
3.  בדרך כלל בצוואה נכתב כיצד ניתן לבטלה, ואם לא נכתב- אזי התנאי בטל.

א. הסכמה לנאמנות מכוח איום

כאשר טוענים שההסכמה לנאמנות הייתה מכוח איומים ופחד צריך להוכיח טענה זו היטב, ולא כל הרגשת אי נוחות מוגדרת כאונס. הדוגמא לאונס שאינו תקף בגמרא ובראשונים היא "תליוהו ויהיב" שתלו את האדם עד שייתן מתנה, ואז אנו אומרים שהמתנה אינה תקפה, וכן גם איום בתקיפה פיסית או איום על הפסד ממון (עיין מאמרו של הרב ש. ורהפטיג 'תקפו של הסכם כפוי' סיני סז קעד-קעט). ובמקרה שלכם הדבר מוגדר כ"אנוס דנפשיה" שאינו מבטל (עי' למשל שו"ע חו"מ רה, יב).

ב. תביעת נזקים מנאמן שהתרשל, ונכסי מילוג

התרשלותו של הנאמן נוגעת לשני תחומים. האחד, הוא לא חילק את הנכסים בזמן סביר, והשני  הוא לא הפיק רווחים מהנכסים. לא ברור מהשאלה האם תחום אחריותו היה רק בתחום הראשון או בשני התחומים גם יחד.

בנוגע לנזק של מניעת השכרה, נחלקו הראשונים האם ניתן לחייב על כך. לדעת הרא"ש, אין זה אלא 'גרמא' ולא ניתן לחייב על כך (רא"ש ב"ק ב' סי' ו) הטור (חושן משפט סי' שסג) מביא דין זה כמחלוקת בין הרמ"ה הסובר שחייב, ובין הרא"ש. הרמ"א פוסק כדעה הפוטרת (שסג,ו). ולכן לכאורה אין מקום לחיוב.

הפסד דמי הארנונה אין זה הפסד, כי חיוב הארנונה מוטל על בעל הנכס ולא על השוכר, אלא שהמשכיר מגלגל את החיוב על השוכר (עיינו פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד בעמוד סג).

אמנם, יש מקום לבדוק האם יש כאן חיוב מדיני שמים מדין גרמא. ונחלקו האחרונים בדבר: יש אחרונים המחייבים אפילו במניעת רווח לצאת ידי שמים (אבני נזר חלק יורה דעה סימן קלג) ויש  שפוטרים אף מכך (בית אפרים חו"מ כח).

אפשרות נוספת לחייבו בתשלום היא לומר שנאמן על נכסי אחרים מעמדו כשומר (עיינו חושן משפט סימ' רצ סעי' כ) וחייב לשלם מצד חיובי שומר אפילו על מניעת רווח או מדין ערב (ריטב"א בבא מציעא עג:). אך כיוון שאין שמירה בקרקע לא ניתן לחייבו על פשיעתו בנוגע לדירה (ואף המחובר לקרקע דינו כקרקע עיינו רמ"א חושן משפט סימן צה וש"ך שם סעיף קטן ח וקצות החושן שם ס"ק ג), ובנוגע לחיובו כערב נחלקו הפוסקים בדבר (חתם סופר חלק ה חושן משפט סימן קעח ולעומתו האמרי בינה דיני הלואה סימן לט), ועל בית הדין יהיה להכריע בדבר. חשוב להדגיש שכל חובת התשלומין מדין ערב תהיה רק אם עבודת הנאמן הוגדרה כאחראי גם להפקת רווחים מהנכסים ולא רק חלוקת הנכסים גרידא.

ג. תנאי בעל פה

בדרך כלל בצוואות עצמן מפורט היטב כיצד ניתן לחזור מהן. ולכן צריך לדעת מה היה נוסח הצוואה וכיצד אפשרו לחזור, ואם התנאי שנאמר בע"פ עומד בקריטריונים שנקבעו בצוואה.

אם לא נאמר בצוואה כיצד ניתן לחזור ממנה, והיא מתנה מעכשיו ורגע אחד קודם מותו, לא ניתן לחזור ממנה בכלל ולכן גם לא ניתן להוסיף תנאים.