בנקודת המפגש בין דין תורה ובין משפט המדינה מתעוררות שאלות מהי מדיניות בית הדין. בתשובה זו סקרנו את הגישה של בית הדין בנוגע לכמה מהשאלות הללו.

אחראי מיסי ועד בית תובע את אחד הדיירים. הדייר טועם שכבר שילם. האחראי כבר טעה בעבר ושכח לרשום. נפסק שיפנו לבית דין מוסכם על שני הצדדים, ואם האחראי בטוח ב100% שהדייר לא שילם יוכל להשביעו. אבל אין לסמוך על ספרי הרישום.

על הדיין לבקש ולמצוא את האמת

עמוד השדרה של דיני הראיות בהלכה הוא כללי כשרות העדים. כללים אלו מניבים בדרך כלל תשובה פשוטה וחד משמעית: העדות קבילה או אינה קבילה. עקב כך, מתעוררת שאלת יסוד ביחס למערכת כללים זו, שאלה האופיינית למערכות כללים הקבועות מראש: בהנחה שהמטרה המרכזית של דיני הראיות היא, להבטיח את חקר האמת – כיצד אפשר למנוע מראש עדויות מסוימות, להפחית על ידי כך את כמות המידע המצויה בפני הדיינים, ו"לסכן" את מידת האמת של ההכרעה השיפוטית? מתוך עיון בשיטתו של הרמב"ם בדיני הראיות, מגיע הרב מיכאל בריס למסקנה, שהרמב"ם חזה קשיים אלו, ואף פתר אותם בדרכו הייחודית, תוך שהוא מבחין בין דיני הראיות הנהוגים בדיני ממונות לדיני הראיות הנהוגים בדיני נפשות, בדומה להבחנה שבין הדין האזרחי והפלילי. לפי הרמב"ם, מוכיח הרב בריס, ישנם שני מרכיבים לבירור העובדתי-משפטי: 'משקל הראיות', שהוא המרכיב העיקרי של הבירור העובדתי בידי הדיין, ו'כללי קבילות ומהימנות'. השילוב שבין המרכיבים, הוא היוצר מערכת דיני ראיות המאגדת בתוכה את יתרונותיהם של הכללים הנוקשים עם יתרונו של 'שכנוע הלב'.

עיקרון מקובל בדין התורה הוא, שאין הדיין רשאי לפסוק דין על פי ידיעה שאינה נובעת משמיעת עדותם של שני עדים כשרים. עם זאת, ממקורות שונים ניתן להסיק, שבמצבים מסוימים רשאי הדיין לפסוק דין על פי ידיעתו. ידיעה זו, יכול הדיין לשאוב ממקורות שונים ומגוונים. אגב סקירת מקורות אלה, וניסיון ליישב בינם לבין העיקרון הנזכר, עומד הרב אורי רותם על כמה מעקרונות היסוד בדין התורה, המעצבים את סמכותו של הדיין להכריע דין על פי ידיעתו. לאורם של עקרונות אלה, הוא מבקש לבחון את עמדת ההלכה בשאלת משמעותן של ראיות מודרניות שונות, דוגמת טביעת אצבעות, בדיקת רקמות, בדיקת פוליגרף, ועוד.

מדברי הפוסקים עולה שבמקום בו יש ספק מלכתחילה האם יש חיוב תשלום על הנזק, יתכן ועל הניזק תוטל חובת הראיה. דוגמא לספק מעין זה היא כאשר בעל מלאכה הזיק ויש ספק האם הוא מומחה ואז הוא פטור, או שמא הוא איננו מומחה ואז הוא חייב. דוגמא נוספת, כשלסטים פרצו גדר ובהמות שהיו במקום יצאו החוצה והזיקו, במקרה כזה יש צד לחייב את בעלי הבהמות מספק שמא הבהמות לא היו שמורות טוב עוד לפני כן, או שמא הליסטים אשמים. הרב אדרי מחדש שמחלוקת האחרונים שהזכרנו מתייחסת רק למקרים מעין אלו, ואילו במקרה הרגיל של נזק שנמצא לפנינו לכל הדעות על המזיק להוכיח שהוא אינו אחראי עליו.

מהו תוקף הראיה של צילום במצלמה (נסתרת או לא נסתרת) לעניין קבלת עדות, האם זה קביל בבית דין

על פי ההלכה הדין הפלילי מבוסס על משפט המלך, אשר יכול לקבוע שניתן יהיה להרשיע על פי עד אחד ועל פי הודאה.

אשה חוששת שגרמה נזק למכונית אך איננה יודעת זאת בוודאות.

מסוגיות שונות בתלמוד עולה, שלעתים רשאי הדיין לעשות שימוש באומד הדעת, כאחד הכלים המסייעים בידו לרדת אל חקר האמת. במאמר עיוני ומקיף, מבקש הרב אברהם דוד כ"ץ לתאר מצבים אלו, לאפיינם ולעמוד על ייחודם. אגב כך, מבחין המחבר בין אומדן שבו נעשה שימוש כאשר אין מוצגת בפני בית הדין ראיה קבילה, לאומדן שבו נעשה שימוש אף כאשר מוצגת בפני בית הדין עדות כשרה. כאשר אין מוצגות בפני בית הדין ראיות, מבחין המחבר בין אומדן שבו נעשה שימוש לשם הכרת המציאות, לאומדן שבו נעשה שימוש לשם זיהוי כוונתו של מבצע הפעולה; וכאשר מוצגות ראיות, עולה ההבחנה בין אומדן הנדרש לשם הגדרת הדיון כ'דין מרומה', לבין אומדן הנדרש לשם פסילתה של עדות. כל זאת, תוך סקירת הפסיקות השונות בעניין, החל מתקופתם של הראשונים, ועד לפוסקי זמננו.

בשיטות משפט מודרניות רבות, הייתה צנעת הפרט לערך עליון, שהגשמתו גוברת לעתים אף על הצורך בבירור האמת במסגרת משפט פלילי. לאחרונה, יש המבקשים גם לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה בגופו או בצנעתו של הפרט. לפי גישה זו, לא יקבל בית המשפט, למשל, את שקית הסמים שיצאה מגופו של הנאשם לאחר שהושקה בסמים משלשלים, ולא ייעשה שימוש בהאזנות סתר שבוצעו שלא כדין, על אף שיש בהן כדי להוכיח שפלוני ביצע פשע חמור. במאמרו, מבקש הרב ד"ר איתמר ורהפטיג לבחון את עמדתה של ההלכה בסוגיה זו, של המתח שבין זכותו של אדם לצנעת הפרט, ובין חובתו של בית הדין לברר את האמת. אגב הדיון, קובע המחבר אמות מידה חשובות בהקשר זה, הנוגעות למידת הפגיעה בצנעת הפרט, לעומת מידת התועלת שתצמח מן הפגיעה. את אמות המידה מיישם המחבר על חקירות שונות שבהן התועלת רבה (הצלת נפשות), או שבהן הפגיעה באדם רבה (בדיקה פולשנית, בדיקה פסיכיאטרית ועוד). אגב הדיון, עוסק המחבר גם בסמכותו של הדיין להסיק מסירובו של בעל הדין לברר את טענותיו בפני בית הדין, מסקנות לרעתו, וכל זאת, תוך השוואה לדין הישראלי הנוהג.

פעמים רבות, נכונותם של בעלי הדין לשתף פעולה עם בית הדין מהווה תנאי יסודי ליכולתו של בית הדין לברר את האמת. משום כך, עולה לא אחת השאלה, מהי משמעות סירובו של בעל הדין לשתף פעולה עם בית הדין? האם יש לייחס לסירוב משמעות ראייתית, שלפיה, עצם הסירוב מעיד על כך שלבעל הדין יש מה להסתיר? שאלה זו הופנתה אל ד"ר מיכאל ויגודה, במסגרת תפקידו כראש תחום המשפט העברי במחלקת ייעוץ וחקיקה שבמשרד המשפטים. בתשובתו, מתמקד המחבר בשתי פסיקות שיצאו מבית הדין הרבני הגדול. פסיקות אלו מגלות דעות שונות ומגוונות, שהובעו על ידי הדיינים. מהן, השוללות לחלוטין כל משמעות ראייתית לסירוב לשתף פעולה, מהן המעניקות לסירוב זה משמעות ראייתית מלאה, ומהן התולות את משמעותו הראייתית של הסירוב במידת ההצדקה שיש לו. אגב הדיון, עולים גם גורמים נוספים שיש בהם להשפיע על משקלו הראייתי של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין, דוגמת התועלת העשויה לצמוח משיתוף הפעולה, ואופיו של הדיון (פלילי או אזרחי).

מן המפורסמות הוא, שלפי דין התורה, עדות מתוך הכתב אינה קבילה, כל עוד אין העד מופיע בפני בית הדין. למרות זאת, מכיר דין התורה בתקפותם של שטרות, אף שלכאורה, חתימת העדים על השטר אינה אלא עדות מתוך הכתב. הראשונים הציעו הסברים שונים להבחנה שבין שטרות לעדות מתוך הכתב. על רבים מן הראשונים מקובלת ההבחנה בין עדות שנכתבה על דעת המתחייב, שהיא כשרה (שטרות), לעדות שנכתבה במעמד צד אחד בלבד, הפסולה. אולם, התשובה לשאלה מי הוא 'מתחייב', לגמרי לא פשוטה. הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג סוקר את התשובות השונות והמגוונות שניתנו לשאלה זו על ידי הפוסקים, תוך שהוא עומד על הקשיים שמעוררת כל אחת מן התשובות, ואף מציע תשובה מקורית משלו, להגדרת 'דעת המתחייב'. אגב הדיון, מבחין הרב גם בין 'חיוב ישיר' ל'חיוב עקיף', בין 'עדות ראייתית' ל'עדות הצהרתית' ואף נוגע בשאלות יסוד בדבר זכויותיהם וחובותיהם של האישה והבעל, מכוח הנישואין.

מן המפורסמות הוא, שהמשפט העברי שולל הגדתה של עדות מתוך הכתב. יחד עם זאת, המשפט העברי אינו שולל את כוחם הראייתי של שטרות, משום שלכאורה, הראיות המוסקות מהם הן בגדר עדות שבכתב. לרמב"ם, שיטה ייחודית בעניין זה. לדבריו, מדין התורה אין אמנם לשטר כל כוח ראייתי, משום שהוא בגדר עדות שבכתב. כוחו של השטר נובע מתקנת חכמים, שהכשירה עדות שבכתב הנמסרת באמצעות השטר. הקושי המרכזי שמעוררת שיטתו הוא, שממקורות שונים ניתן ללמוד, שכוחו הראייתי של השטר יפה, אף לעניינים שמקורם אינו בדברי חכמים, כגון: גירושין. כיצד ראיה שכוחה הוא רק מדברי חכמים, מסוגלת להתיר את האישה? כך שאלו רבים. התשובה המקובלת מבחינה בין שטרות 'קנייניִים', שבהם העדות משנה מצב משפטי (כמו גט), לבין שטרות 'ראייתיים', שבהם העדות נדרשת לשם הבהרת האמת העובדתית. עדות שבכתב מועילה, לפי הסבר זה, אף מדין התורה, בשטרות 'קנייניים'. הרב מיכאל בריס מציג הסבר זה, עומד על הקשיים העולים ממנו, ומציע הסבר אחר, חדשני, המעצים במידה רבה את כוחם של חכמים בדיני הראיות. לפי הסבר זה, יש בכוחם של חכמים לחדש ראיות, שמדין התורה אין הן ראיות קבילות. אולם, משחידשו כך, כוחן של הראיות ה'חדשות', אינו מצטמצם לתחום של 'דיני סופרים' בלבד, אלא כוחן יפה לכל דין מדיני התורה. או בלשון קצרה, השאולה מדיני הקניינים: ראיה מדרבנן מועילה לדאורייתא. לקביעה זו ישנן השלכות חשובות, שיש בהן להאיר הלכות שונות בדברי הרמב"ם, שעליהן עומד הרב בריס בהרחבה.

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בדיני הטענות היא סוגיית ה'מיגו', כלומר, נאמנות אדם שטען טענה מסוימת, מתוך שיכול היה לטעון טענה חליפית ולזכות בדין. ייחודו של דין המיגו הוא שבית הדין מתייחס לא רק למה שנאמר בדיון אלא גם למה שלא נאמר והיה יכול להיאמר, בית הדין קורא למעשה את החלל הלבן שבין שורות העדות. מהותו, כוחו, ומגבלותיו של המיגו העסיקו רבים מהראשונים והאחרונים. הרב יהודה יפרח עוסק במחלוקת הראשונים בסוגיה, ותוך כדי ניסוח מחודש לחקירות האחרונים הוא מציג מתח בין שני קטבים: מחד, גישה הרואה בקיומו של המיגו ראיה לטובת הטוען, כלומר, עצם העובדה שאדם נמנע מלשקר מוכיחה כי הוא דובר אמת בטענתו הנוכחית. ניתוחה של גישה זו מראה כי בבסיסה עומד חידוש משמעותי ולפיו טענת המיגו אינה כטענה רגילה המביעה עמדה של אחד הצדדים, אלא היא בעלת כוח מהותי וייחודי, ולמעשה מעמדה "משודרג" למעמד של ראיה. גישה שנייה רואה במיגו סימן ליחסי הכוחות בין המתדיינים, לאחר שקילת הראיות, ולא ראיה עצמאית. על פי גישה זו, קיומו של המיגו מציף נתונים ושופך אור חדש על מאזן הכוחות הראייתי שבין הצדדים. ההימנעות מלשקר אינה מהווה ראיה, אלא שהיכולת התיאורטית לזכות בדין בטענה אחרת מוכיחה שהראיות שהוצגו עד כה, אינן מספיקות.

בתנאים מסויימים אפשר לקבל עדות של נפגע עבירת מין שלא בפני הנתבע.