Evidence and the Non-evident: Proof and Pleadings in Halachic Law || Rabbi Yaron Unger: Editor-in-Chief | Rabbi Ido Rechnitz: Editor | Rabbi Michael L. Baris & Rabbi Chaim J. Bloch: Co-editors|| (Ofra, Israel 2004 – 5765)

מאמר זה מתמודד עם הטענה כי חוקי התורה המסדירים את המערכות המשפטיות רחוקים כל כך ממציאות ימינו, כך שלא ניתן לקיים מערכת משפטית הפועלת על פיהם. הטענה הראשונה היא שיש להבחין בין המשפט הפלילי של התורה, שבו אכן משפט התורה איננו אפקטיבי, לבין המשפט האזרחי-ממוני התורני שהוא מעשי. בהמשך נדחתה הטענה כי בימינו אין בכלל דין תורה בגלל ביטול הסמיכה, בגלל השימוש בפשרה, ובגלל ההימנעות משבועה בבית הדין.

בדיני הטענות, לפי דין התורה, יש משקל רב, לא רק לטענה אשר נטענה בפועל, אלא אף לטענה שאותה יכול היה בעל הדין לטעון. מי שיכול היה לזכות בדין באמצעות טענה אחת, שאותה נמנע מלטעון בפני בית הדין, ייחשב כמי שיש לו 'מיגו'. כלומר, מתוך שהנתבע יכול היה לזכות בדין באמצעות הטענה החלופית, יש לזכות אותו גם כשטען את הטענה הנוכחית. נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש בכוחו של מיגו, לפטור את הטוען מחיוב שבועה שהיה מוטל עליו, אילולא היה לו מיגו. אגב הדיון בשיטות השונות ובקשיים שהן מעוררות, עומד מרן הגאון הרב שאול ישראלי, על מהות כוחו של מיגו, ומעלה הבחנות חשובות בין עוצמות שונות של מיגו. כגון, הבחנה בין מצב שבו הנתבע יכול היה להימנע מלהשיב לטענת התובע, שלא הציג כל ראיה לדבריו, למצב שבו התובע הציג ראיה והנתבע היה מחויב להציג את גרסתו כנגדה. אגב כך, מחדש הרב ישראלי הבחנה בין מיגו שתקף מדאורייתא למיגו שתקף רק מדרבנן.

מדין התורה, ישנם שלושה מצבים שבהם חייב אדם שבועה: שומר הטוען שהחפץ שהופקד אצלו אבד, מבלי שהיה בידו למנוע את האבדן (אונס); נתבע המודה במקצת התביעה וכופר במקצתה; נתבע שעד אחד מעיד נגדו. שבועות אלו נלמדו על ידי חכמים מן הפסוקים שבפרשיית השומרים שבספר שמות. במאמר מקיף, בן שלושה חלקים, מבקש הרב איתי אליצור להוכיח, שעיון בפרטי הלכות השבועה ושיטות הראשונים השונות עשוי לגלות שהשיטות השונות שבהלכה, בסוגיות שונות בדין השבועה, שורשן אחד – האופן שבו מבינים הפוסקים את משמעותם של הפסוקים שבפרשיית השומרים.

אחד מן הכלים הייחודיים של המשפט העברי לבירור העובדות הוא חיוב שבועה. כאשר נתבע מחויב להישבע, שבועתו פוטרת אותו מלשלם, וסירוב שלו להישבע יחייב אותו בתשלום. הרב ידידיה כהנא עוסק בהבנת השימוש בשבועה. במאמר מוצגות שלוש שיטות עיקריות: הראשונה – שבועה היא מעין תשלום לתובע; השנייה – שבועה היא ראיה לטובת הנתבע; והשלישית – חייב שבועה הוא בגדר פטור מלשלם ורק סירוב להישבע יוצר חיוב ממוני.

במהלך הדורות עדים אנו לנסיגה מתמדת בנכונותם של בתי הדין להטיל על בעלי הדין שבועה, עד כי יש מן החוקרים שטענו, שדין השבועה עבר מן העולם. במאמרו, מנתח הרב נתן חי את הסיבות שהניעו תהליך זה, ולהשיב על השאלה, האומנם נותרה השבועה כחזון שאין לו כל אחיזה במציאות, או שמא יש ובתי הדין עדיין עושים שימוש בשבועה, ואם כן, באלו תנאים, ותחת אלו סייגים?

מדין תורה, המודה במקצת התביעה חייב שבועה. רבה ביאר את ההלכה, תוך שהוא מציע הסבר 'פסיכולוגי' להודאה במקצת: המודה במקצת מעוניין היה לכפור בכל התביעה, משום שאין בידו כסף, כדי לפרוע את חובו. אולם, היות ואין אדם מעז פניו לכפור בחוב בפני בעל חובו, הוא מודה במקצת התביעה, על מנת 'להרוויח זמן'. בין הראשונים, התעוררה מחלוקת סביב השאלה, האם אמנם דברי רבה נועדו להסביר את טעמה של ההלכה המחייבת את המודה במקצת שבועה, או שמא דבריו ביקשו להשיג מטרה צנועה יותר: להסביר מדוע אין המודה במקצת פטור משבועה, מתוך שיכול היה לכפור בכול? עיון בשיטות הראשונים, תוך התמקדות בקשיים השונים שהן מעוררות, מביא את הרב שמואל טל למסקנה, שמחלוקת הראשונים בהבנת משמעות דברי רבה, יסודה במחלוקת עקרונית במחשבת ההלכה, החורגת מגבולותיהן של הלכות השבועה: האם ובאיזה תנאים רשאים הפוסקים לדרוש טעמי מצוות? ומהן ההשלכות שאותן ניתן ללמוד מטעמים אלו?

התפיסה המקובלת לגבי חיוב השבועה היא, שהחיוב נועד לסייע ביד בית הדין בבירור האמת. לפי תפיסה זו, השבועה היא מעין ראיה זוטא, בית הדין הוא התובע את השבועה, מכוח הסמכויות שהעניקה לו התורה, לחקור את בעלי הדין על מנת להגיע לבירור האמת. על תפיסה זו מבקש הרב יאיר פרנק לערער במקצת, ולהוכיח ממקורות שונים, שיש ולשבועה תפקיד שונה בתכלית. יש והשבועה אינה חלק מן ההליך הדיוני בפני בית הדין, אלא היא הליך חיצוני, הנועד ליישב את הסכסוך בדרכי שלום מחוץ לכותלי בית הדין, תוך שימוש בשבועה ככלי להשבת האמון בין בעלי הדין.

הכרך השני בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד גדולי הרבנים והחוקרים על דיני הטענות והראיות של המשפט העברי. תשס"ה, 526 עמודים ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.