Evidence and the Non-evident: Proof and Pleadings in Halachic Law || Rabbi Yaron Unger: Editor-in-Chief | Rabbi Ido Rechnitz: Editor | Rabbi Michael L. Baris & Rabbi Chaim J. Bloch: Co-editors|| (Ofra, Israel 2004 – 5765)

תחילתו של כל הליך משפטי בתביעה, והמשכו – בתגובה של הנתבע. שלבים פשוטים אלה מעוררים שאלה יסודית ביותר – האם כאשר אדם טוען טענה לטובת עצמו, הוא משפר את מצבו המשפטי ביחס לאדם שלא טען דבר, או שמא טענת אדם לטובת עצמו אינה משפרת את מצבו, אולם, שתיקה עלולה להתפרש לעתים כהודאה לדברי בעל הדין השני? בשאלה מקורית זו, עוסק הרב עדו רכניץ ומוכיח שהיא עומדת במרכזה של מחלוקת ראשונים רחבת היקף: בעלי התוספות סברו שטענת אדם לטובת עצמו משפרת את מצבו. הרמב"ם סבר שטענת אדם לטובת עצמו אינה מעלה ואינה מורידה, ורק שתיקה מתפרשת כהודאה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשלוש סוגיות עיקריות: טענינן ליתמי, ברי ושמא וסוגיית מיגו.

כאשר דייר טוען ששילם דמי וועד הבית ויו"ר הוועד טוען ומסתמך על הפנקס שהדייר לא שילם- ידו של הוועד על העליונה, כיוון שהוועד הוא גוף ציבורי. אולם אם וועד הבית מאמין לדייר, זה חלק מסמכותם והם רשאים למחול על החוב הזה.

אחראי מיסי ועד בית תובע את אחד הדיירים. הדייר טועם שכבר שילם. האחראי כבר טעה בעבר ושכח לרשום. נפסק שיפנו לבית דין מוסכם על שני הצדדים, ואם האחראי בטוח ב100% שהדייר לא שילם יוכל להשביעו. אבל אין לסמוך על ספרי הרישום.

בדיני הטענות, לפי דין התורה, יש משקל רב, לא רק לטענה אשר נטענה בפועל, אלא אף לטענה שאותה יכול היה בעל הדין לטעון. מי שיכול היה לזכות בדין באמצעות טענה אחת, שאותה נמנע מלטעון בפני בית הדין, ייחשב כמי שיש לו 'מיגו'. כלומר, מתוך שהנתבע יכול היה לזכות בדין באמצעות הטענה החלופית, יש לזכות אותו גם כשטען את הטענה הנוכחית. נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש בכוחו של מיגו, לפטור את הטוען מחיוב שבועה שהיה מוטל עליו, אילולא היה לו מיגו. אגב הדיון בשיטות השונות ובקשיים שהן מעוררות, עומד מרן הגאון הרב שאול ישראלי, על מהות כוחו של מיגו, ומעלה הבחנות חשובות בין עוצמות שונות של מיגו. כגון, הבחנה בין מצב שבו הנתבע יכול היה להימנע מלהשיב לטענת התובע, שלא הציג כל ראיה לדבריו, למצב שבו התובע הציג ראיה והנתבע היה מחויב להציג את גרסתו כנגדה. אגב כך, מחדש הרב ישראלי הבחנה בין מיגו שתקף מדאורייתא למיגו שתקף רק מדרבנן.

תחילתו של כל הליך משפטי בתביעה, והמשכו – בתגובה של הנתבע. שלבים פשוטים אלה מעוררים שאלה יסודית ביותר – האם כאשר אדם טוען טענה לטובת עצמו, הוא משפר את מצבו המשפטי ביחס לאדם שלא טען דבר, או שמא טענת אדם לטובת עצמו אינה משפרת את מצבו, אולם, שתיקה עלולה להתפרש לעתים כהודאה לדברי בעל הדין השני? בשאלה מקורית זו, עוסק הרב עדו רכניץ ומוכיח שהיא עומדת במרכזה של מחלוקת ראשונים רחבת היקף: בעלי התוספות סברו שטענת אדם לטובת עצמו משפרת את מצבו. הרמב"ם סבר שטענת אדם לטובת עצמו אינה מעלה ואינה מורידה, ורק שתיקה מתפרשת כהודאה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשלוש סוגיות עיקריות: טענינן ליתמי, ברי ושמא וסוגיית מיגו.

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בדיני הטענות היא סוגיית ה'מיגו', כלומר, נאמנות אדם שטען טענה מסוימת, מתוך שיכול היה לטעון טענה חליפית ולזכות בדין. ייחודו של דין המיגו הוא שבית הדין מתייחס לא רק למה שנאמר בדיון אלא גם למה שלא נאמר והיה יכול להיאמר, בית הדין קורא למעשה את החלל הלבן שבין שורות העדות. מהותו, כוחו, ומגבלותיו של המיגו העסיקו רבים מהראשונים והאחרונים. הרב יהודה יפרח עוסק במחלוקת הראשונים בסוגיה, ותוך כדי ניסוח מחודש לחקירות האחרונים הוא מציג מתח בין שני קטבים: מחד, גישה הרואה בקיומו של המיגו ראיה לטובת הטוען, כלומר, עצם העובדה שאדם נמנע מלשקר מוכיחה כי הוא דובר אמת בטענתו הנוכחית. ניתוחה של גישה זו מראה כי בבסיסה עומד חידוש משמעותי ולפיו טענת המיגו אינה כטענה רגילה המביעה עמדה של אחד הצדדים, אלא היא בעלת כוח מהותי וייחודי, ולמעשה מעמדה "משודרג" למעמד של ראיה. גישה שנייה רואה במיגו סימן ליחסי הכוחות בין המתדיינים, לאחר שקילת הראיות, ולא ראיה עצמאית. על פי גישה זו, קיומו של המיגו מציף נתונים ושופך אור חדש על מאזן הכוחות הראייתי שבין הצדדים. ההימנעות מלשקר אינה מהווה ראיה, אלא שהיכולת התיאורטית לזכות בדין בטענה אחרת מוכיחה שהראיות שהוצגו עד כה, אינן מספיקות.

הכרך השני בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד גדולי הרבנים והחוקרים על דיני הטענות והראיות של המשפט העברי. תשס"ה, 526 עמודים ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.

האם על פי המשפט העברי יש אפשרות להעיד שלא בפני הנתבע? במהלך דיון בועדת חוקה, חוקר המכון עו"ד וטו"ר אברמי קלמנזון הציג את חשיבות העיקרון של נתינת עדות בפני הנתבע - ויחד עם זאת את האפשרות לחרוג מעיקרון זה כאשר עולה החשש שאילוץ העד להתייצב בפני הנתבע - במקרים של פגיעות מיניות, אלימות קשה או כשהנפגע קטין, תסב לו ולעדותו נזק.