במקרים רבים מאד נדרש בית הדין להכריע את הדין ללא שהוצגה בפניו ראייה כשרה, דוגמת שני עדים, הודאת בעל דין או שטר. בחלק מהמקרים מוצגות בפני בית הדין ראיות נסיבתיות שונות - האם במקרים כאלה יוכל בית הדין להכריע בשאלות עובדתיות או שמא יהיה עליו להישאר בספק? בחינת המקורות בעניין, מעלה שניתן לחלק את המקורות לכמה סוגים, ובכל סוג ישנן דעות שונות.

לעתים פועל מוזמן לעבודה אך אינו מצליח לבצע אותה כראוי או שמבצע אותה אך מתגלה שאין בה צורך, מה הם כללי התשלום במקרים אלו? ראשית אם הפועל פשע במלאכתו אינו זכאי לשכר. לעניין הגדרת פשיעה יש לקבוע את המקובל במדינה כגון סופר סת"ם שטעה בכתיבה מעבר למקובל לטעות וכדומה. אם הפועל לא פשע יש להבחין במספר מקרים: כאשר המלאכה לא צלחה מסיבות חיצוניות, כאשר עשה חלק ממלאכתו... מעבר לכך מובאים במאמר מספר דוגמאות מעשיות מפסקי דין הנוגעים בסוגיה זאת, וכן מובא דיון על מידת החיוב לשלם לפנים משורת הדין במקרה זה...

במאמר קצר זה נבחנת החובה לשלם מיסי ישוב, וכן מה הם עיקרי זכויותיה של מזכירות הישוב לעשות בכסף. כבר המשנה קובעת (בבא בתרא א, ה): "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר." כלומר כולם חייבים להשתתף בבניית דלת כניסה לחצר שתמנע כניסתם של גורמים לא רצויים. השולחן ערוך (חו"מ קסא, א) מוסיף דברים נוספים ומסתבר שכל זמן שאין הגדרה מפורטת של הסמכויות ישנו "מתחם סבירות" ממנו המזכירות איננה יכולה לחרוג, למשל, היא אינה יכולה להחליט על הקמת מצפה כוכבים או גשר מיתרים דקורטיבי בכניסה ליישוב. ברשויות המקומיות תשלום המיסים (ארנונה) הוא אכן לפי גודל הדירה, וביישובים מקובל לגבות תשלום אחיד מכל משפחה. תשלום זה הוא חובה גמורה וכפי שנאמר במשנה "כופין עליו" וממילא מי שאינו מוכן לשלם ייקרא אחר כבוד לבי"ד לממונות ואם לא תהיה בפיו טענה על מעילה בכספים או חריגה משימוש סביר ייאלץ לשלם את כל חובותיו.

Responsa in Matters of Law and Business | Usury | Charity || Ofra 5773-2013 ||

Responsa in Matters of : Labor Law | Theft | Torts | Copyrighting || Haim Yoel Bloch | Daniel Katz | Ido Rechnitz || (Ofra 5771-2011)

נראה שלפי ההלכה יש להבחין בין מצבים בהם ניתן לומר שנפל פגם בגמירות הדעת של הקונה, כתוצאה מלחץ שיווקי שהופעל עליו בדרכים שונות, או כתוצאה טעות כלשהי (אף שאין בה בכדי להגדיר את העסקה כמקח טעות), לבין מצבים כגון זה המתואר לעיל, בהם גמירות הדעת היא מוחלטת וביטול העסקה נעשה משיקולים ספקולטיביים בלבד. במצבים מהסוג הראשון ניתן לראות את אפשרות ביטול העסקה כ"תקנת הציבור" התקפה על פי ההלכה, אולם במצבים מהסוג השני, נראה שאסור יהיה על פי ההלכה לבטל את העסקה – אלא אם כן נעשה הדבר בהסכמתו המוחלטת של המוכר.

בבתי הדין לממונות מקול להחתים את הצדדים על הסכם בוררות שמסמיך את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". בנייר עמדה זה נבחנים העקרונות לשימוש בסמכות הפשרה.

שאלת חיוב בהוצאות משפט עולה כמעט בכל דין תורה, ונדונה כבר בכמה מסגרות. בתי הדין מתמודדים עם הצורך לתת מענה במצבים בהם אדם גורם בהתנהגות בלתי הגונה הוצאות לבעל דינו, תוך ניסיון לקבוע מדיניות שיטתית ומבוססת בהקשר זה. בהלכה ישנה הבחנה בין הוצאות בית הדין המוטלות על שני הצדדים בשווה, לבין הוצאות התובע, מהן הנתבע בדרך כלל פטור, למעט מקרים חריגים.

הרב דניאל כ"ץ עומד במאמרו על כך שבניגוד לחוק הנוהג שבו התרופות לכל החוזים הן אחידות, בהלכה, לכל תחום התרופות שלו. כמו כן, תרופה של אכיפה, שכוללת חיוב אדם לבצע בגופו את מה שהתחייב היא נדירה ביותר. במקרים מסוימים, ורק לדעת חלק מהפוסקים, ניתן לאכוף על קבלן לבצע את העבודה שהתחייב לבצע.

במערכת הקניינים בולט הוא קניין סיטומתא – מעשה הקניין המקובל בין סוחרים, שמחייב אותם גם לפי ההלכה. הרב דניאל כ"ץ מביא את דעות הראשונים בהבנת תוקפו של קניין זה, ומראה שהשיטה המרכזית היא שסיטומתא מבטאת את ההכרה בתוקפו של המנהג המקובל בעולם המסחר כדבר המחייב את הצדדים. מלבד שיטה זו יש מהראשונים שהסבירו את סיטומתא כתקנת חכמים מיוחדת או אף כקניין חליפין המוכר והמקובל. ישנן השלכות רבות להגדרת סיטומתא, ביניהן השאלה האם יש תוקף למנהג לקנות מיטלטלין בכסף, למרות שחכמים ביטלו אופן זה שנקבע בתורה.

על פי ההלכה לא ניתן להחזיר חפצים לאחר קנייתם ללא סיבה. לעומת זאת החוק (תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010) מאפשר כיום להחזיר חפצים לאחר קנייתם, ללא סיבה, תוך 14 יום בתנאים מסוימים. חוק זה מקובל במדינת ישראל וכמעט כולם מקיימים אותו. כעת עולה השאלה האם ניתן לומר שלחוק זה יש תוקף על פי ההלכה, זאת מכוח העובדה שכך נוהגים, ולמנהג יש תוקף בהלכה?

בימינו התעוררה שאלת מעמדו של מנהג שנוצר על ידי חוקי מדינת ישראל. זאת, כיון שבאופן תיאורטי ניתן לטעון שהמנהג הוא שכל העסקות נעשות על פי חוקי המדינה. אם כך הוא, מה מקומו של דין תורה? ואם נאמר שאין לקבל מנהג שהוא תוצאה של החוק נמצא שבעלי דין שבאמת גמרו בדעתם להתקשר על דעת חוק זה או אחר – לוקים. נייר העמדה עוסק בשאלות אלה.

בהסכמי הבוררות המקובלים מסמיכים הצדדים את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". הסמכה זו מחייבת להגדיר מה נכלל בסמכות בית הדין לפשרה. בסוגיה זו עסק הרב דניאל כ"ץ שעמד על ההבחנה בין פשרה על פי דין לבין פשרה בהסכמת הצדדים. גם כאשר מדובר על הסכמת הצדדים, יש להבחין בין הסכמה נקודתית לפשרה מסוימת שבית הדין הציע לצדדים (שדומה במידת מה לגישור), לבין הסכמה כללית שבית הדין יכריע בדרך של פשרה. הרב כ"ץ הוסיף והדגיש שגם פשרה צריכה לעשות מתוך חתירה לצדק במובנו הרחב. כמו כן, הפשרה מאפשרת להרחיב את סמכות בית הדין ולהשיב לו סמכויות שאבדו לבתי הדין, ובכלל זה, הכרעה במחלוקות וחיוב בנזקי גוף.

על פי ההלכה המפסיד בדין אינו מחויב בהוצאות המשפט של הצד השני. עם זה פוסקי זמננו עמדו על הצורך לתקן תקנות שירחיבו את סמכות בית הדין לחייב בהוצאות במקרים הנדרשים. הרב דניאל כ"ץ עסק בסוגיה זו בהרחבה, ועמד על המקרים שבהם יש חיוב בהוצאות משפט על פי שורת הדין, ועל המקרים שבהם יש צורך בתקנה, כגון, במקרים שיש מחלוקת אם לחייב. במסגרת זו הוא הציע לקבוע בהסכם הבוררות כי הצדדים מסמיכים את בית הדין לחייב בהוצאות משפט על פי שיקול דעתו, ובמקביל להגדיר את התבחינים לחיוב, כגון במקרה של רשלנות של אחד הצדדים שגרמה להוצאות. יודגש כי גם לאחר ההרחבה לא מדובר על חיוב של המפסיד בהוצאות הצד השני בכל מקרה, אלא רק במקרה של אשמה ברמה זו אחרת.

הרמב"ם קבע כי בדיני ממונות בית הדין רשאי להכריע על פי שכנוע פנימי, גם ללא ראיות כשרות, אמנם עוד טרם ימי הרמב"ם הוחלט להגביל את בית הדין להכרעה על פי ראיות כשרות בלבד. אולם לדעת הרא"ש עדיין יש אפשרות להסתמך על שכנוע פנימי בצירוף ראיות נסיבתיות ("אומדנא דמוכח"). למחלוקת זו משמעות רבה בימינו, כאשר רוב הציבור אינו נוהג לוודא קיומם של עדים בעת ביצוע הליכים עסקיים ומשפטיים. על רקע זה בחן הרב דניאל כ"ץ את סוגיית ההסתמכות על אומדן מדברי חז"ל ועל ימינו, ועמד על ההבדל בין עוצמות שונות של מידת הוודאות של בית הדין, וכן על ההבדל בין סעדים שונים, ובכלל זה ההבדל בין הוצאת ממון והחזקת ממון. זאת, כדי להגדיר את הנסיבות שבהן רשאי בית דין בימינו להכריע ללא ראיות כשרות.

בנושאי דיני עבודה, נזיקין, גזל, וזכויות יוצרים. כריכה קשה, 348 עמודים. תשע"ב (2012)

בנושאים: דין תורה וחוק המדינה, הלוואה וריבית, שכנים, מקח וממקח, שכירות ושמירה, צדקה, ועוד. כריכה קשה, 343 עמודים. תשע"ג (2013)