אחריות בעל כלב על נזקי עובר אורח שנתקל בכלב לא קשור

שאלה:
עובר אורח תמים נתקל בכלב לא קשור, נפל, ושבר את האגן. האם בעל הכלב חייב בתשלומים? אם כן, באיזה?

תשובה

כידוע, אין לפסוק בדיני ממונות מבלי לשמוע את שני הצדדים. בתשובה שכתבנו הובאו שיקולים לחיוב בעל הכלב, אולם יש לזכור שרבים מהדינים תלויים בשיקול דעת הדיינים ובאופן התייחסותם למעמדו של החוק האזרחי מול דין תורה. לפיכך, ייתכן שבית הדין שיידון בתביעה יגיע למסקנה שונה. עם זאת, לדעתנו, השיקולים שהובאו נכונים ומכריעים.

הגדרת הכלב כ'בור'

כתב המאירי (בבא קמא דף לב עמוד א): "שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת כבר ... אם הוזק בה אחד כגון שנתקל בה והוזק בגופו חייב בעל הבהמה משום בור ואפילו היתה רבוצה בצד אחד והיה מקום להלך בצד האחר שאין דרכן של בני אדם להתבונן בכך" כלומר כאשר בע"ח שוכב בדרך ונתקל בו אדם- נחשב הדבר לבור וחייב בעל הבהמה[1].

עולה השאלה: האם גם כאשר הכלב עומד — נחשב הדבר כ"רובץ", ולכן נאמר שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים?

ניתן היה לטעון שרובץ שונה מעומד מצד גובהו — שהרי כלב עומד גבוה יותר מבעל חיים רובץ. ואכן, כמה מן הראשונים העירו שבמקום שהנזק נראה לעין (כגון שהוא בגובה העיניים), אין תחולה לפטור של "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים". כך כתוב גם בקובץ שיטות קמאי בבא קמא לב, וכך כתב הרב צבי יהודה בן יעקב (משפטיך ליעקב, חלק ד, עמ' שכז): "הא דאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים לא נאמר אם מונח דבר גדול, שוודאי חייב לראותו, אפילו ללא התבוננות".
אולם נראה כי רוב הכלבים אינם מגיעים לגובה של פרה רבוצה, שעליה דיברה הגמרא בהקשר זה.

אפשר גם לומר שהגמרא נקטה דווקא רבוצה (ולא עומדת), כדי לשלול מקרה של בהמה עומדת, שמציאותה בדרכים צפויה יותר: במקום שרגילים בעלי חיים לעבור, אנשים מצפים שבעל חיים עשוי לעמוד לפתע, ולכן הם נזהרים. אך הם אינם מצפים לפגוש בבהמה רבוצה, ולכן ייתכן שבמקרה כזה דווקא יש לחייב. אם כן, בזמננו — כאשר כלבים מסתובבים רק בליווי ובפיקוח, וכאשר הם הולכים בקצב של בעליהם — ייתכן שאין עוד הבדל בין עמידה לרביצה, והציפייה של עוברי הדרך שווה בשני המצבים.

למסקנה, יש להגדיר את הכלב כ'בור' ולכן חייב ברה"ר.

נתקל בכלב וניזוק מקרקע עולם

מהשאלה לא היה ברור האם הנזק אירע מפגיעה בגוף הכלב או מפגיעה בקרקע. אם הנזק אירע מגוף הכלב- כתבנו את התשובה הקודמת.

אך אם הנזק אירע מהקרקע- כתב השולחן ערוך חושן משפט (סימן תיא סעיף א): "תולדת הבור.... בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן. אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע, פטור (ופטור) בו ממיתת אדם ונזקי כלים". הסיבה לפטור זה הוא שהאבן רק גרמה נזק ולא הזיקה בעצמה וגרמא בנזקי בור פטור.

אולם נחלקו הראשונים והאחרונים בדין זה. לדעת הלחם משנה בדעת הרמב"ם (נזקי ממון פרק י"ב הלכה י"ח), אם האדם נפל כדרך נפילה — כלומר, נתקל ונפל לפניו — הרי הוא חייב, ורק אם נפל לאחוריו, באופן שאינו שכיח — פטור. ראה עוד בדברי הגר"א (חושן משפט סימן תיא, ד"ה "אבל אם נתקל"), שהביא כמה ראשונים הסוברים שאם נתקל באבן וניזוק בקרקע — חייב. ואף התוספות בדף נ: בבבא קמא, בתירוץ אחד משמע שחייב.

על פי החוק הנהוג במדינת ישראל, אין הבחנה בין מקרה שבו אדם נתקל באבן ונפגע מהקרקע לבין מקרה שבו נתקל בקרקע ונפגע מאבן. במקרים כגון אלו, כאשר ישנם פוסקים הסוברים שמדין תורה יש לחייב— יש מקום להכריע לחיוב ע"פ דינא דמלכותא דינא, וכפי שכתב המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ה, מה. וראו גם משפט שלום, קצד, ד"ה כלל): " ...ועוד אני אומר דלפי מה שכתבתי לעיל דעל כל פנים תליא במחלוקת הפוסקים אי שטר מהני להתחייב על הספק אם כן בודאי אמרינן בזה דדינא דמלכותא דינא דלא הוי כלל נגד דין תורה כיון דגם בדין תורה הוי ספיקא דדינא וגדולה מזו כ' בקצות החושן סי' רנ"ט דהיכי דע"פ הטוב והישר מחויב בדבר שוב מהני דינא דמלכותא דינא לחייבו לגמרי ומכל שכן בזה"[2].

לסיכום, ישנם ראשונים ואחרונים שסוברים שאם ניזוק כתוצאה מהקרקע- חייב, אולם השו"ע פסק שפטור. לכן, מסתבר שבית הדין ישקול גם שיקולים אלו ויחייב לפחות בחלק מהסכום.

האם ישלם על נזק או על גם על ריפוי ושבת?

כתב הנתיבות סימן שמ, ג שאם מטרת הריפוי היא להחזיר את הבהמה או האדם לקדמותו וללא הריפוי לא יכול לחזור להיות כשהיה אין זה מוגדר כריפוי אלא חלק מתשלומי הנזק.  מסתבר שדבריו נאמרו לא רק בנזקי בהמה אלא גם בנזק שהבהמה גרמה כיוון שהריפוי נועד להחזיר את הניזק למצבו הקודם יוגדר הדבר כנזק שחייב. וכן גם שבת. הנתיבות מגדיר שתשלומי הריפוי היחידים השונים מאדם ובהמה הם תשלומי ריפוי בנוסף לנזק.

לכן במקרים אלו יחוייב בעלי הכלב בתשלום ריפוי.

החוק במדינת ישראל, והאם הוא מחייב

סעיף 41א לפקודת הניזקין : "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

דברי ההסבר לחוק: "נוכח  התגברות  תקיפות  כלבים  על  עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה".

משמעותו של החוק בדין תורה יהיה כפול: א. חיוב תשלום של ריפוי ושבת בכל מקרה. ב. בעל הכלב חייב בכל מקרה אפילו אם לא היתה רשלנות.

נראה שבית הדין יקבל את החוק אם לא בוצעה שמירה ראויה אבל אם מדובר באונס- בית הדין ינטה פחות לפסוק כך, וראו כאן בפסק הדין של ארץ חמדה גזית דיון בחוק ובמשמעותו. אולם צריך עיון רב האם החוק מדבר רק על תקיפת כלבים, או גם על מקרה כמו המקרה שלפנינו בו הכלב היה פאסיבי.