דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל

דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל?

שאלה

בחו"ל אשר שם המלכות בידי גויים, שאינם מחויבים לשמירת תורה ומצוות, נפסק כי "דינא דמלכותא דינא", וזאת כי לולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אך פה בארץ ישראל שהמלכות בידי יהודים אשר בחרו להתנער ממלכות שמים, ולנהוג ע"פ חוקי גויים – בניגוד לדעת תורה – ע"מ לקעקע ולמרוד. היעלה על הדעת להשלים ולומר שדינם דין?

הרי כאשר אנו מקבלים עלינו דינם, אנו מסכימים עם רמיסת השכינה ומעוותים את המשפט! "ציון במשפט תפדה..." לא נראה כי הכוונה היא לבג"צ ועושי דברו. בימים אלו אחרי שאנו רואים עין בעין את האיוולת של בתי המשפט, את השקר הגדול ושאר הגזלות והגזרות בחתימת "בתי המשפט", ולעומתם הפסיקות המשונות כלפי מרצחים ואויבים – איך אפשר להמשיך ולהגיד "דינא דמלכותא – דינא"?

תשובה

ראשית, עלינו להסתייג מסגנון השאלה. לגופו של עניין, שאלת מעמדו של השלטון הנוכחי בארץ ישראל נדונה על ידי גדולי הדור מאז קום המדינה ועד היום. למרות ששלטון זה היה מראשיתו חילוני במוצהר, ובשנים הראשונות אף פעל באופן יזום כנגד שומרי המצוות, סברו רבים מגדולי ישראל שחל לגביו הכלל "דינא דמלכותא – דינא". וכך כתב בעניין הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ה, סד):

ואמנם בשו"ת פאת שדך (סימן צא) כתב, שלגבי הכנסת שנבחרים בה כמה מפריצי עמנו, ויש בהם גם כן שונאי דת, לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא... אולם אין דבריו נכונים להלכה, שהרי אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל דינא דמלכותא דינא, וכמבואר בתוספות (סנהדרין כ ע"ב). ובזוהר הקדוש (פרשת וישב דף קצב ע"ב). ע"ש. והעיקר כמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל, שגם לגבי מדינת ישראל שייך הכלל דינא דמלכותא דינא. וכן כתבו בפסקי בתי הדין הרבניים חלק א' (עמוד רפה). ע"ש.

כלומר, סמכותו של השלטון אינה נובעת מצדקותו אלא מעצם היותו השלטון. ולכן יש מעמד הלכתי גם לשלטון של רשעי אומות העולם, ולהבדיל, גם לשלטון של יהודים שאינם שומרי מצוות. בעמדה זו מחזיקים רוב רובם של פוסקי ההלכה המרכזיים, ובכללם, גם הרב יוסף ש. אלישיב (פד"ר ה, עמ' 258).

לצד עמדה זו לא מוותרת ההלכה על תפקידה לבקר ולהגביל את כוחו של השלטון. ראו למשל, בתשובת הרב עובדיה יוסף לעיל, שפטר תלמידי חכמים מתשלום מסים בניגוד לחוק, כיון שלהבנתו במקרה זה חרג דין המדינה מסמכותו. במקרה של התנגשות בין ההלכה ובין החוק בוודאי שאין סמכות לחוק ויש חובה לנהוג על פי ההלכה וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ח): "אין צריך לומר (=ש)אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו." יפה כתבת בשאלה, שהצידוק המוסרי לסמכותו של שלטון באשר הוא ככל הנראה נעוץ בהכרח לשמור על הסדר הציבורי (ואכן זה תחום סמכותו העיקרי של השלטון על פי ההלכה). צידוק זה נכון לגבי שלטון יהודי לא פחות מאשר לגבי שלטון של גויים. מקורות נוספים תוכל למצוא בחוברת "משפט התורה במדינת ישראל" בהוצאת מכון משפטי ארץ.[1]