רוח משפט התורה באתיקת עריכת דין בישראל

רוח משפט התורה באתיקת עריכת דין בישראל

שאלה

א. גזל: מה על הפרקליט לעשות כאשר לקוחו תובע יותר ממה שמגיע לו (מנפֵּח או מפְריז בסכום התביעה) לפי דעתו האישית? האם זו זכותו של התובע? ומה באשר לפרקליט שמקבל אחוזים מהזכייה? היש בעיה מדין שמים אם עוזרים לגזלן? האם אפשר להגדיר מושג רחב זה? מהו חלקו בדין שמים של מתמחה שאינו מרוויח מכסף התביעה ישירות (באחוזים למשל)? האם יש במצבים אלו גזל בדיני אדם? בהנחה שבין צדדים פרטיים המצב יותר בעייתי, האם במסגרת תביעה כנגד גוף תאגידי ניתן להתיר (כיוון שאלה כללי המשחק המקובלים והכספים מגיעים ממקורות המכוונים לכך מראש, פרמיות וכו')? אם כן, מהם סוגי הגזל ביחס לגופים המשפטיים הרבים כיום – סוגי חברות, ישויות, שותפויות, מניות, המדינה וכו'?

ב. הכחשת טענות תביעה: החוק האזרחי מתיר להכחיש טענות בכתב הגנה. האם מתוך הכללים של "המוציא מחברו, עליו הראייה" ו/או "אין אדם משים עצמו רשע" מותר, בכללי המשחק של המשפט הישראלי, לטעון שקר? האם אפשר להבדיל בין ההכחשה בפלילי לבין אזרחי? מה עושה עו"ד שיכול להוסיף טענות מקדמיות ועילות משפטיות שאין להם אחיזה אמיתית בצדק? האם יש בעיה לשקר או להגיד משהו שאינך מאמין בו בשם הלקוח שלך, בניסוח: "בשם מרשי".

ג. ניגוד אינטרסים של עורך הדין. עו"ד מוצלח משפיע רבות על המשפט בזכות מקצועיותו (הכוללת ניסיון, חומר עזר משפטי של המשרד, ידיעת החוק והפסיקה, עדויות מומחים ונוספים – התלויים כולם בכיסו של הלקוח) ולעתים הוא אינו מותיר לשופט מקום לדון דין צדק לטובת הצד שכנגד (נוכח הדברים שמציג לעיני השופט). היש כאן מעין חלק פעיל בשפיטה? הרי החוק האזרחי מחייב עו"ד לדאוג לאינטרסים של לקוחו, וככל שיתחבר ויזדהה יותר עם רצונותיו, כך ייצגו בצורה מוצלחת יותר. כאשר מחלישים טענות אמיתיות של צד שכנגד ונטפלים לדברים טפלים (כגון תקנות סדרי דין) האם זה מתיישב עם רוח התורה? האם נכון שעו"ד ינהג בראש קטן, תוך הנחה כי לרוב אינו יכול לדעת אם מרשו דובר אמת (ואכן קורה לעתים שדעתו משתנה במהלך המשפט)? האם יתכן שהוא עושה חסד ועבודתו נאמנה, כל עוד אין לו ראיות או תחושה שהוא רמאי? חכמים מגנים את עורכי הדיינים: "כי כפיכם נגואלו בדם, ואצבעותיכם בעוון, שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עולה תהגה" - אלו עורכי הדיינים" (במסכת שבת קל"ט ע"א) האם הדברים הללו נכונים לגבי עו"ד? הרי גם כשיפעל על פי כתב הרשאה כדי שיתבע את ממון בשם לקוחו: "זיל דון וזכה ואפיק לנפשך", עדיין אין שליח לדבר עבירה.

ד. בעיית העיקולים כנגד הלוואות וחובות (על אף שהיה היתר עסקא) ונושים. מה הדין כאשר עו"ד מייצג גוף מסוים בהליכים משפטיים נגד אדם שלא מסוגל להתגונן ולטעון טענות מול עו"ד מנוסה – לדוגמה כאשר חברה נעזרת בעו"ד לגבות כספים לפי חוזה אחיד ובמהרה פונה להליכי הוצאה לפועל הכוללים עיקולי רכוש, צווים ומאסר. מה על עו"ד לעשות כאשר הוא עומד מול אזרח שלא בקיא בחוק ולא מעלה אפילו טענת הגנה (כגון התיישנות) או לא אומרה בלשון ברורה. האם עו"ד רודף צדק צריך לקיים "פתח פיך לאלם" אף ללקוח נגדי נוכח אי יחסי כוחות ועיוות דין.

תשובה

העלית הרבה שאלות חשובות, על מנת להשיב אליהן נתייחס לנקודות המרכזיות:

בית משפט – מקומה של כל תביעה ממונית בבי"ד של תורה דווקא (שו"ע חו"מ כו, א). רק כאשר הנתבע מסרב להתייצב לדיון בבית-דין, מתיר ביה"ד לתובע לתבוע בבימ"ש על מנת שיקבל את מה שמגיע לו על פי דין תורה (שם, ב). לדעת הרב דב ליאור, לעו"ד אסור לייצג אדם שתבע בבית המשפט ללא היתר מבית הדין (וכן פסק שו"ת יחוה דעת ד, סה, הובא לעיל). כאשר הנתבע ידוע כמי שמסרב לבוא לדין תורה, כגון, חברת ביטוח, מותר לתבוע אותו ישירות בבית משפט (כסף הקדשים על שו"ע חו"מ כו; הרב אשר וייס, תחומין ל, עמ' 275). לפיכך, השאלה הראשונה אינה מי חייב למי ע"פ החוק, אלא השאלה מי חייב למי ע"פ ההלכה. (יש מקרים שבהם ההלכה מתחשבת במנהג המדינה או בחוק המדינה, ואז כמובן הדין הוא אותו דין). קביעה זו נכונה הן לגבי התביעה, ההתגוננות, הטלת עיקולים ושעבודים וכדומה.

הוצאת ממון שלא על פי דין – אסור לשקר בבית דין אפילו כדי לקבל את מה שמגיע על פי דין (וראה שבועות ל, ב-לא, א), וכך כתב הש"ך (חו"מ עה, א): "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי".

בודאי שאסור ללהוציא ממון מאדם אחר שלא כדין תורה בתביעה בבית משפט ולעו"ד אסור לסייע בזאת (הרב מרדכי רלב"ג, תחומין כה, עמ' 251, ובמקורות המובאים שם). מסתבר שביה"ד יכול לציין בהיתר שניתן ביד התובע שהוא מתיר לו לגבות כל מה שייפסק בבית המשפט, ואז יהיה מותר לו לגבות כל מה שמגיע על פי החוק (שו"ע חו"מ סימן ב).

ייצוג לשקר – אם עוה"ד יודע בוודאות שלקוחו מנסה להוציא ממון שלא מגיע לו, או מתחמק מלשלם כסף שהוא אכן חייב, אסור לסייע לו (שו"ת יחוה דעת ד, סה). לא זו בלבד, ככל אדם גם עוה"ד חייב לעזור לעשוּק מדין "השבת אבדה". שהרי מצות השבת אבדה מתייחסת לכל מי שמוצא ממון חברו אבוד, ומשום "לא תעמד על דם רעך" (כפירוש חז"ל שכולל גם הצלת ממון חבירו – פסחים יג, א; בכורות כח, א; שם לא, ב; ספרא קדושים ב, ח; פתחי תשובה חו"מ כח, ד). לסיכום: כל היודע שחברו עומד להפסיד ממון, חייב לסייע לו למנוע את הפסד הממון. לא מצאנו בהלכה היתר לפּועֵל לשקר, לרמות, לגזול ולעשוק עבור מי ששכר אותו. אמנם מן הסתם אין לחשוד שבעל הדין משקר, אלא אם כן יש רגליים לדבר (כגון, בייצוג של עבריינים, על פי שו"ע חו"מ שנח, א-ה).

חוקי המשחק – המונח שאתה מכנה "חוקי המשחק", ודאי שאיננו פוטר אותך מקיום מצות עשה של תורה, כשם שחוקי המשחק במדינה לא יכולים להתיר עבודה בשבת אף אם היו חוקים כאלו. גם העובדה שכל עורכי הדין נוהגים כך איננה סיבה להתיר, העובדה שהכול גונבים איננה מתירה לך לגנוב. גם אם תחוקק המדינה חוק שמתיר או מעודד גניבות, לא תותר הגניבה, וכן יש לנהוג בכל החוקים שסותרים איסורי תורה. כיון שהדבר אסור, אין חשיבות לשאלה אם אתה מקבל אחוזים מהתביעה או לא. איסור גזל משמעותו הוצאת ממון מתחת יד אדם אחד, גם ללא העברתו לכיס אחר. גם לגבי כתב הגנה, מדין "השבת אבדה" ו"לא תעמוד על דם רעך", אסור לך לאפשר מצב שבו אדם יפסיד ממון שמגיע לו בדין. לא חשוב באיזו דרך אתה עושה את זה, אם בסופו של דבר גרמת לאדם להפסיד כסף שלא כדין, עברת על "לא תעמד על דם רעך", "השב תשיב", ו"לא תוכל להתעלם".

גזל מתאגיד – כשם שאסור לגזול אדם פרטי, כך אסור לגזול תאגידים, כיון שרבים מפוסקי ההלכה סברו שחברה היא שותפות בין בעלי המניות, או לכל הפחות בבעלות בעלי השליטה (הרב ישראל בן שחר והרב יאיר הס, ספר כתר א, עמ' 242 והלאה). גם אם חברות הביטוח משלמות להם את נזקי התביעה הזאת הדבר אסור, כשם שאסור לשרוף את ביתו של אדם גם אם הבית מבוטח. העובדה שהאדם יודע שיש הרבה שרפות בשוק ונערך בהתאם, אינה מהוה היתר לשרוף. מה גם שיש בזה גזל של חברת הבטוח.

הוצאת ממון בדין – שימוש בכללי המשחק המקובלים בבית משפט על מנת לקבל את המגיע על פי דין התורה, ממי שסירב להופיע בבית דין, גם אם הם טכניים לחלוטין, כגון חוק ההתיישנות וכו' מותר.

הוצאת ממון על פי דין – כמו כן, יש פוסקים (כך שמענו בשם הרב מרדכי אליהו) הסבורים כי מותר לתבוע בבית משפט כסף בהסתמך על חוקים המנוגדים לדין תורה, על מנת לקבל מה שמגיע על פי דין תורה (כלומר: שהתוצאה הסופית תהיה שהאדם יקבל בדיוק כמה שמגיע לו מדין תורה), ואם הלקוח זכה בסופו של דבר ביותר ממה שמגיע לו, עליו להחזיר לנתבע את ההפרש. כאמור, אסור לשקר בבית דין בכל מקרה. ובוודאי שאסור לשקר בבית משפט כדי לקבל ממון שלא כדין, ולעבור על איסור גזל.

ספק – במקרה שיש ספק האם הטענות שתטען עבור הלקוח הן אמת או שקר, מותר לך לומר זאת בשם מרשך (הרב דב ליאור, אבל אם ידוע בוודאות שהן שקר, אסור).

ניפוח התביעה – עולה השאלה האם מותר לנפח תביעה אם בסופו של דבר התוצאה תהיה קבלת סכום המגיע על פי דין תורה. בשו"ת שאילת יעב"ץ (ב, ט) בסופו, הובאה טענה שמותר לשקר לבית משפט של גויים כדי שהם יהרגו מוסֵר (כלומר: מלשין שמוסר יהודים אחרים למשטרת הגויים). המחבר שם אוסר זאת משום שבבית המשפט של הגויים צריך להישבע ואסור להישבע לשקר. על פי זאת נראה שבבית המשפט של מדינת ישראל, שבו לא צריך להישבע, הדבר מותר (עיינו במאמרו של הרב יעקב אפשטיין, תחומין כו עמ' 52 והלאה). לפי זה, מותר לתבוע לך ממון שלא כדין, לשם קבלת ממון שמגיע לך בדין. למשל, אם למרשך מגיע כסף בדין, ואין לו סיכוי להוציא אותו בבית המשפט או בכל דרך אחרת, מותר לו לתבוע דבר אחר או ל"נפח" את התביעה על מנת שבסופו של דבר הוא יקבל את הסכום שאכן מגיע לו ע"פ דין תורה. ואולם, לפני כן צריך לשאול שאלת חכם מהו בדיוק הסכום שהתורה מחייבת, כדי שלא ייטול יותר ממה שמגיע לו.

אולם, מתוך דיון במתן שוחד לשופט גוי נראה שלדעת כמה פוסקים אסור לאדם לתבוע מה שלא מגיע לו. שכן נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לתת שוחד לשופט גוי (ראו תומים ט, א שהרחיב בענין), טעם האוסרים הוא שאף הגוי מצווה על הדינים. הרב דב ליאור סובר שלפי דעה זו, אסור לאדם לטעון שקר בפניהם אפילו כדי להוציא את מה שמגיע לו בדין. וכך נראה לו לפסוק. ראו גם בתומים (כו, ג) שדן בשאלה האם כאשר הנתבע מסרב לבוא לדין תורה, מותר לתובע ללכת לבית משפט שבו אפשר לזכות דוקא על ידי שוחד, והביא דעות שונות בדבר. הוא הדין לבית המשפט במדינת ישראל, אע"פ שאינו לוקח שוחד, כיון שאינו דן כדין תורה והשופטים בו בדרך כלל לא עומדים בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי לדון דיני ממונות, יש מחלוקת האם מותר לשקר כדי לקבל מה שמגיע ע"פ דין..

נטילת חלק פעיל בפנייה לבית משפט – מותרת כשמטרת עוה"ד להוציא כסף ששייך למרשו בדין מדין "עביד איניש דינא לנפשיה", שכן מבחינה זאת פנייה לבית המשפט והשפעה על מהלך הדין אינה שונה מכל דרך אחרת של עשיית דין עצמית, כגון כניסה בלילה לרשות אחרת או תקיפה בכוח כדי להשיב גזלה (ואולם, בעניין זה ראו בהרחבה בשו"ע חו"מ ד, ובכל נושאי כליו, כי דיני עשיית דין עצמית הם רבים. וראו באריכות בספר "תקפו כהן" שעוסק בשאלה הזאת, ובעיקר בפרק קטו-קטז). כל הדרכים השונות שהזכרת מותרות כי הן משמשות אותך להוציא ממון המגיע לך בדין, במקום שביה"ד הדן דין תורה מתקשה לעשות זאת, בשל סמכויותיו המצומצמות. אם אינך בטוח בדין, או ששינית את דעתך במהלך המשפט, אתה יכול לייצג את מרשך, אבל אסור לך להיות "ראש קטן", כלומר אם השתכנעת שמרשך משקר, עליך להסתלק מהעניין. אם אתה רואה שאדם עומד להפסיד ממון, אל תתעלם, עזור לו להציל את שלו.

דין פלילי – יש מתירים (ראו בעמ' 18). מסתבר שיש יותר חופש לעורך הדין לנהוג ע"פ המקובל, כיון שהוא אינו עובר על גזל או על השבת אבדה, והוא נוהג ע"פ החוקים שהמדינה עצמה קבעה.