הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

קבלת תרומות מלא-יהודים: גרסה מורחבת

הרב אורי סדן
גרסה מורחבת של המאמר בעניין זה שפורסם בכתב העת אמונת עתיך

        א.        פתיחה

אחת השאלות הבאות לפתחם של ראשי מועצות, ועדים מקומיים עמותות ורבנים ברחבי הארץ נוגעת לקבלת תרומות מתורמים שאינם מבני ברית. התרומות מיועדות למטרות שונות, חלקן למטרות צדקה, חלקן למטרות ביטחון וחלקן לצרכי ציבור באופן כללי. בין התורמים ניתן למצוא אנשים פרטיים, קרנות ציבוריות וממשלות זרות. התורמים משתייכים לדתות שונות אך בעיקר לדת הנוצרית, ובתוכה, לזרמים הפרוטסטנטים, ובעיקר האוונגליסטים[1]. המניע המוביל אותם לתרומה כספית הינו תפיסה דתית נוצרית[2], אשר לפי תפישתם כוללת הערכה לעם ישראל, למדינת ישראל, או למפעל ההתיישבות ביו"ש. תפיסה שאינה כוללת שאיפה קונקרטית להמרת דתו של העם היהודי[3]. אמנם, ישנן קבוצות נוצריות אחרות אשר המניע שלהן הינו המרת דתם של מקבלי הסיוע[4]. במאמר זה נבקש לבחון את הדעות השונות ביחס לשאלה האם קבלת התרומות מותרת או אסורה על פי ההלכה, ובאלו מקרים.

         ב.         קבלת צדקה ממלך גוי

הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה העקרונית האם צדקה הנעשית על ידי גויים הינה דבר טוב או פגום מבחינה רוחנית:

תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת"? נענה רבי אליעזר ואמר... כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... נענה רבי יהושע ואמר... שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן... נענה רבן גמליאל ואמר... שאין עושין אלא להתיהר בו... רבי אליעזר המודעי אומר... שאין עושין אלא לחרף אותנו בו... נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: "צדקה תרומם גוי וחסד" - לישראל, ו"לאומים – חטאת". אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם... אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.[5]

רבן יוחנן בן זכאי סבור כי צדקה אותה עושים הגויים הינה דבר טוב וראוי המכפר על אומות העולם באותה מידה שהקרבנות מכפרים על עם ישראל, ותלמידיו חולקים עליו וסוברים כי הצדקה אותה עושים הגויים נגועה במניעים אישיים של גאווה ורדיפת כבוד במקרה הטוב, או בהתנשאות על ישראל במקרה הרע, ולכן היא פסולה מבחינה רוחנית.

בהמשך הסוגיה נראה כי הגמרא מאמצת להלכה את הדעות הרואות בעין רעה צדקה הנעשית על ידי גויים ואף מסיקה מהן מסקנה מעשית – איסור על קבלת צדקה מגויים:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה"?! (רש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו)? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ורבי אמי דאיקפד הוא - דלא סיימוה קמיה.[6]

לדעת רבי אמי (המוסכמת גם על רבא) גאולת ישראל תגיע רק עם ירידת קרנם של הגויים, וכיוון שקבלת צדקה מגויים מאריכה את מלכותם, ממילא היא מעכבת את גאולת ישראל, לפיכך היא אסורה. לדעתו יש לסרב לקבל את הכסף, ובמידה והדבר הכרחי משום שלום מלכות יש להסב את הכסף לצורך עניים גויים בלבד. רבי אמי אינו מתנסח באופן בו התנסחו התנאים המובאים בברייתא, אולם הרעיון המובע בדרשתו מהווה השלמה לרעיון אותו מביע רבי יהושע שדרש כי הצדקה אינה נעשית על ידי הגויים "אלא כדי שתמשך מלכותן".

דברי רבי אמי אף נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם:

מלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.[7]

הרמב"ם מוסיף בדבריו את אופן הסבת הכסף לצורך עניים גויים, כאשר מוכרחים לקבלו. מדבריו עולה כי שינוי היעוד אינו נעשה על דעתו של המלך הגוי, שכן היא מנוגדת לדעתו. אולם מדברי הרמ"ה עולה כי ההסבה עולה בקנה אחד עם מטרתו של הגוי, על אף שזה נתן את הכסף לטובת הצדקה של הקהילה היהודית:

כיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי.[8]

דהיינו, קופת הצדקה של הקהילה היהודית מתחלקת גם לגויים על פי הכלל "מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"[9]. משמעות הדבר היא שכל סכום המתקבל בקופה מתחלק באופן יחסי בין העניים היהודים והגויים. אי לכך אין משמעות כלכלית ל"צביעת" הכסף וייעודו למטרה מסוימת, אלא רק משמעות רוחנית, כיוון שבכך מתאפשר להפנות את שאר הכסף לטובת העניים היהודים. נמצא, שהצדקה של המלך הגוי הועילה גם ליהודים, ולכן אין כאן משום גניבת דעתו.

על סוגיה זו, ממנה נלמד האיסור לקבל צדקה מגויים, קשה לכאורה מסוגיה אחרת בה נראה שאין כל בעיה בקבלת צדקה מגויים. וכך אומרת הגמרא מספר דפים קודם לכן במסכת בבא בתרא:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.[10]

כאן מסופר על אמו של המלך (שהוזכרה גם בסיפור שהובא לעיל) ששלחה ארנק מלא לרב יוסף וביקשה שיעשה בו שימוש לצורך מצווה גדולה. אביי אמר לו כי אם ברצונו לממש את רצונה של התורמת לקיים בכסף מצווה גדולה עליו לקיים בה את מצוות פדיון שבויים. אולם, בסוגיה זו לא נאמר שיש איסור בעצם קבלת התרומה.

את הסתירה הקיימת לכאורה בין הסוגיות מיישבים הראשונים באופנים שונים:

לדעת התוספות[11] ההיתר בקבלת הכסף הוא שלום מלכות, ורב יוסף השתמש בכסף לשם פדיון שבויים גויים, למרות שהדבר לא צוין במפורש.

לדעת רש"י[12] ההנחיה כי את הכסף יש להסב לעניים גויים אינה אלא הנחיה לכתחילה. אולם אם הדבר לא ניתן לביצוע, שכן הכסף היה מיועד באופן ספציפי לעניים יהודים, יש לקבלו משום שלום מלכות ואין לגנוב את דעת המלכות הנותנת את הצדקה.

לדעת הרמ"ה[13] אם היה מדובר באיסור גניבת דעת בלבד, היה האיסור לקבל את הכסף מצדיק את גניבת דעתו של הגוי. אלא שכאשר מדובר בכסף הניתן למטרה מסוימת, השימוש בו למטרה אחרת אסור משום גזל ממון ולא רק משום גניבת דעת, ולפיכך לא היתה ברירה אלא להשתמש בו לצורך יהודים.

העולה מהדברים הוא כי לדעת רש"י (ורמ"ה) הנימוק משום "שלום מלכות" מתיר שימוש בכסף לצורך יהודים, רק אם הכסף ניתן במפורש לצורך כך. הרמ"א פסק כדעות אלה: "וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל"[14], כפי שביארו האחרונים[15].

לסיכום, ישנו איסור לקבל צדקה מבעל שררה גוי, כיוון שהדבר מחזק את שלטון הגויים. במקרה שבעל שררה נותן צדקה ואין אפשרות לדחות אותה, עדיף להשתמש בה לצורך עניי גויים, ואם אין ברירה אחרת, ניתן להשתמש בה לצורך עניי ישראל.

         ג.         קבלת צדקה מגוי פרטי

בגמרא במסכת סנהדרין, אגב עיסוקה בפסולי עדות, מובאת ההלכה הבאה:

אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה - חיותיה הוא.[16]

הראשונים כולם[17] מסכימים כי כוונתו של רב נחמן בכינוי "אוכלי דבר אחר" היא ליהודים המקבלים צדקה מגויים, ודינם שהם פסולים לעדות, אלא אם כן, אין להם ברירה אחרת. המונח "דבר אחר" בדרך כלל מתאר בשר חזיר, אולם כאן הוא משמש כביטוי של גנאי כלפי יהודי שמקבל צדקה מגוי. אלא שהראשונים נחלקו מדוע המקבל צדקה מן הגוי נפסל לעדות. לדעת רש"י קבלת צדקה מגויים כרוכה בחילול השם שהיא עבירה חמורה וביצוע עבירה כזו בעבור בצע כסף פסל את האדם לעדות כגזלן: "דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס".[18]

את חילול השם שבדבר מבארים הפוסקים[19] בכך שבלקיחת צדקה מהגויים נותן המקבל לגוי את הרושם שעם ישראל אינו מתנהג באופן המצופה ממנו ואינו מרחם על העניים שבו וכך מתחלל שם שמים[20]. לפי הסבר זה ברור מדוע יש מקום לחלק בין מעשה שנעשה בפרהסיה[21] שיש בו חילול השם, ובין מעשה שנעשה בצנעה, שם אין הוא כרוך בחילול השם וממילא הוא מותר. מאידך, לפי הסבר זה קשה להבין מדוע הדבר אינו נחשב לעבירה כאשר לקיחת הצדקה הכרחית. וכי שם השם מתחלל פחות כאשר האדם זקוק יותר? נקודה זו מתבארת בדברי הרמ"ה:

ולא דמי למומר אוכל נבלות לתאבון דקאמרי' "כפין ואכיל כפין שקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא" דאלו התם כיון דאיכא איסור לא איבעי ליה למיכל ואלו הכא כי אסור היכא דאפשר ליה אבל היכא דלא אפשר ליה חיותיה היא.[22]

כלומר, חילול השם נוצר בהקשר מסוים ביותר, כאשר אדם שיש לו פת בסלו או שיכול לבקש עזרה מיהודים, ובכל זאת מעדיף להיעזר בגויים. לעומת זאת, אדם שהגיע לפת לחם ומוכרח להיעזר בגויים אינו מחלל את השם, שכן פנייתו הכרחית[23].

הסבר שונה במקצת מספק הרמב"ם, לדעתו הסיבה לפסול העדות היא שמדובר בהתנהגות שאינה מכבדת את האדם. אדם השומר על כבודו נמנע מפעולות נוספות ובכלל זה מעדות שקר. בניגוד לכך, אדם שאינו שומר על כבודו, לא יחשוש להיתפס משקר בעדותו[24]. בהמשך לכך, ישנן מספר התנהגויות המעידות על כך שמדובר באדם שאינו שומר על כבודו, וממילא הנוהג כך פסול לעדות שמא ישקר בבית הדין, אף שלא עבר איסור:

וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של גויים בפרהסיה אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם.[25]

כלומר הואיל וקבלת צדקה מגוי בפרהסיה, במקום בו הדבר אינו הכרחי הינה מעשה משפיל[26], הרי שמי שאינו חושש לכך ואינו חושש לכבודו, פסול גם לעדות.

חשוב לומר כי הרמב"ם אינו מסתפק רק בפסילת האדם לעדות, שכן בהלכות מתנות עניים הוא מסיק מסוגיה זו שקיים איסור בנטילת צדקה מן הגוי בכל מקום בו יש ברירה אחרת:

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר.[27]

מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים עולה שהבעיה בקבלת צדקה מגויים איננה רק בכך שהיא סימן לכך שהמקבל מוכן לבזות את עצמו, אלא מדובר באיסור בפני עצמו, שהרמב"ם אינו מבאר את טעמו. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם בהלכות עדות נראה שפסילת מקבל הצדקה מעדות איננה נובעת מכך שעבר איסור, אלא מכך שהוא מבזה את עצמו[28], ונראה כי לדעתו גם אם מדובר באיסור, אין זהו איסור שדי בו בכדי לפסול אדם לעדות.

מהאמור עולה, שיש איסור לבקש צדקה מגוי בפרהסיה, אך הדבר מותר כאשר אין לנזקק היהודי חלופות אחרות או כאשר הוא מקבל את הצדקה בצנעה.

         ד.         קבלת צדקה מגוי פרטי ביוזמתו

על מנת לעמוד על שיטת הרמב"ם נשוב ונצטט את דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים במלואם (עד כה הבאנו אותם תוך פיצול לשני חלקים):

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר,

ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.

כפי שניתן לראות הרמב"ם מחבר בין האיסור המופיע במסכת סנהדרין (העוסק בקבלת צדקה מגוי פרטי, בפרהסיה, בהעדר צורך קיומי) המבואר בחלקה הראשון של ההלכה לאיסור המופיע במסכת בבא בתרא (העוסק באיסור לקבל צדקה ממלך גוי) המבואר בחלקה האחרון של ההלכה. מעיון באופן הניסוח של ההלכה על שני חלקיה נראה כי לדעת הרמב"ם קיימים ביניהם מספר הבדלים:

  1. יוזם הצדקה – בחלק הראשון מדובר בישראל היוזם את הפניה לגוי ("אסור לישראל ליטול") ואילו בחלק השני מדובר בגוי היוזם את התרומה ("ומלך... ששלח").
  2. זהות הגוי – בחלק הראשון מדובר באדם פרטי ("מן הגויים") שנותן צדקה ליהודי, ואילו בחלק השני מדובר בדמות שלטונית ("מלך או שר").
  3. אופן קבלת הצדקה – בחלק הראשון האיסור מוגבל לצדקה המתקבלת בפרהסיה ובחלק השני מגבלה זו אינה קיימת, והאיסור קיים לכאורה גם בצנעה[29].
  4. אופני היתר – בחלק הראשון הקבלה מותרת כאשר היא הכרחית ליהודי המקבל, ובחלק השני אין דרך היתר.

אחרונים רבים[30] פרשו שהרמב"ם הבין כי לאיסור נטילת צדקה מגוי, קיימים שני טעמים היוצרים שני איסורים שונים הקיימים במקרים שונים:

איסור אחד נובע ככל הנראה מהחשש לחילול השם, כפי שביאר רש"י. אולם איסור זה קיים כפי שביארנו לעיל רק בהקשר מסוים: בפניה של יהודי בפרהסיה כאשר ישנן אפשרויות אחרות (כגון, בקשת עזרה מיהודי או בקשת עזרה מגוי בצנעה).

איסור שני קיים לדעת הרמב"ם בצדקה משליט גוי. איסור זה נלמד מהפסוק "ביבוש קצירה תישברנה", וטעמו הוא הצורך להימנע מחיזוק שלטון הגויים. איסור זה קיים מטבע הדברים רק במלך או בשר, המעוניינים בהתמשכות שלטונם, היוזמים מתן צדקה לישראל, והוא אסור בין בצנעה ובין בפרהסיה. כמו כן שאלת מקורות המימון החלופיים אינה רלוונטית, שכן מדובר ביוזמה של הגוי.

על פי הבנה זו עולה כי לדעת הרמב"ם כאשר גוי פרטי מבקש לתת צדקה ליהודים אין בכך כל בעיה. שכן בהיעדר פניה של יהודי בבקשת עזרה אין בעיה של חילול השם, וכיוון שלא מדובר בבעל שררה אין בעיה של הארכת שלטונו של נותן הצדקה. על פי הסבר זה בדעת הרמב"ם התיר הציץ אליעזר[31] לקבל סיוע פיזי ממתנדבים גויים שכן אין בדבר משום חילול השם.

על הסבר זה קשה מהרמב"ם הכותב במקום אחר כי האיסור בקבלת צדקה קיים לכאורה על כל גוי, גם אם אינו שר או מלך: "הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם".[32] אולם, בלחם משנה ובמשנה למלך[33] ביארו שמה שכתב כאן, בהלכות מלכים, בקיצור, הוא מה שכתב בהלכות מתנות עניים באריכות, ולכן השמיט כאן את העובדה שיסוד ההיתר לקבל הוא שלום מלכות. לדברינו, הוא השמיט גם את העובדה שיסוד האיסור הוא שמדובר במלכות.

אולם מלשון התוספות נראה שנקטו בגישה שונה. התוספות[34] הקשו על איסור קבלת צדקה הנלמד מהסוגיה במסכת בבא בתרא ממקרה המופיע במסכת ערכין שם דנה הגמרא במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו "שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה".[35] התוספות תירצו וחילקו בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל (צדקה ופדיון שבויים), שאסורה, לבין תרומה הניתנת עבור צרכים רוחניים לתועלת הגוי (בית כנסת), שמותרת (בהמשך נרחיב בעניין זה).

עצם העלאת הקושיה מלמדת שלדעת התוספות קיימת בעיה בקבלת צדקה מגוי גם כאשר היא נעשית על ידי אדם פרטי וביוזמתו (ככל הנראה משום "ביבוש קצירה תישברנה"), ולא הותרה קבלת צדקה אלא משום "שלום מלכות"[36]. כמובן שבאופן הוסברה שיטת הרמב"ם, אין כל קושיה, שכן כאשר מדובר בגוי שהוא אדם פרטי אין בעיה לקבל ממנו תרומות הנעשות ביוזמתו. ואכן הרמב"ם פוסק בפשטות שניתן לקבל תרומות מגוי לצורך בנין בית כנסת[37].

לשיטת התוספות קיימת בעיה נוספת: אם אכן קיימת בעיה בכל קבלת צדקה מגוי, אפילו כשהדבר נעשה ביוזמתו של הגוי ואפילו כשמדובר באדם פרטי, מדוע הגמרא מתירה לאדם ליטול צדקה בצנעה הרי גם אם חילול השם אין כאן, "ביבוש קצירה" יש כאן?

האחרונים נדרשים לשאלה זו ומתרצים באופנים שונים. לדעת בעל ה"דרישה"[38] יש לחלק בין הנזקק שרשאי ליהנות מכספי הצדקה בעצמו, ואינו צריך להתחשב בזכות העומדת לגוי בנתינת הצדקה, לבין גבאי האחראי על חלוקת הצדקה לאחרים, שעליו להתחשב גם בשיקול זה.

לעומתו הט"ז[39] חלק וסבר שיש לחלק בין גוי המבקש לסייע ליהודים בלבד, שם הנתינה מבטאת עליונות של הגויים על ישראל, אליה התנגדו חז"ל, על יסוד הפסוק "ביבוש קצירה" וקבעו שאין לשתף עמה פעולה. לבין גוי המבקש לסייע לנזקקים באשר הם, שם אין בעיה של "ביבוש קצירה", אך יש להימנע ממנה כאשר יכולה להיווצר בעיה של חילול השם[40].

כפי שביארנו לעיל את דעת הרמב"ם, תירוצים אלו אינם נדרשים כלל וכלל, שכן הבעיה היחידה בקבלת צדקה מגוי פרטי היא חילול השם, וזו קיימת רק אם הדבר נעשה בפרהסיה, אולם בצנעה אין בעיה בכך שהמעשה מזכה את הגוי במצווה.

נמצא שלדעת הרמב"ם אין איסור בקבלת צדקה מגוי פרטי בצנעה. לעומת זאת, לדעת תוספות והאחרונים יש בכך איסור, האחרונים ביארו אופנים בהם הדבר מותר: כאשר הצדקה ניתנת ישירות לנזקק או כאשר הגוי נותן את הצדקה באופן כללי ולא דווקא ליהודים.

        ה.        קבלת תרומות שאינן צדקה

לעיל הבאנו סוגיה נוספת ממנה עולה צידוק נוסף לקבלת תרומות מגויים. הגמרא במסכת ערכין[41] עוסקת באיסור לשנות יעוד של תרומה לבית הכנסת ובהקשר זה דנה במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו. ממקרה זה מסיקים התוספות שיש להבחין בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל לתרומה שניתנת לצרכים רוחניים לתועלת הגוי – "טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב ע"א) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל".[42] על פי עקרון זה התירו הפוסקים לקבל תרומות שונות מגויים שניתנו למטרות דתיות שאינן מטרות צדקה[43], וכן פסק הרמ"א: "אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים מהם".[44]

היתר נוסף לומד היד רמ"ה[45] ישירות מן התנ"ך והוא קבלת מתנות מגוי שאינן מוגדרות כצדקה לנזקקים:

והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר, ומירמיה שקבל מנבוזראדן, ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (עבודה זרה ו ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי.

לדעת הרב יוסף ש. אלישיב[46] יש להרחיב את היתרו של הרמ"ה לכל תרומה שמתקיים בה, באופן כזה או אחר, עקרון ההדדיות "אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה – לא הוה יהיב ליה"[47] כלומר שהגוי מרוויח דבר מה בגינה. על פי זה התיר לקבל מענק ממדינה זרה להוצאת כתבי יד של חכמי ישראל שחיו באותה המדינה לפני שנים רבות, מתוך הנחה שהוצאת כתבי היד של חכמי המדינה מטרתה להאדיר את שם המדינה נותנת המענק[48].

מכאן, שמותר לקבל תרומות מגויים לצורך עניינים ומוסדות דתיים, וכן מותר לקבל מהם מתנות שאינן צדקה וכן סיוע שיש בו ממד של הדדיות.

          ו.          קבלת תרומות מעובדי עבודה זרה

עד כה עסקנו בשאלה האם ובאלו תנאים מותר לקבל צדקה מגוי, בלי קשר לשאלה מהי אמונתו של אותו הגוי ובאיזו מידה יש לאמונתו השפעה על קבלת התרומה ממנו. בנושא קבלת טובות הנאה מעובדי עבודה זרה עוסקת הסוגיה הבאה:

עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה... אמר אביי: בטובה - בטובת כומרין[49]

הראשונים הציעו שני הסברים בהבנת המשנה וההבדל בין הנאה "בטובה" שנאסרה והנאה "שלא בטובה" שהותרה[50]. לדעת רש"י (שם) [51] המשנה קובעת שאסור להעביר תשלום לעבודה זרה גם אם הדבר נעשה בתמורה לשימוש בנכסים המיוחסים לה. לכן מסביר רש"י שהנאה בטובה היא הנאה בתשלום וזו נאסרה בשל העובדה שהתשלום הולך לקופת העבודה זרה ומביא לה תועלת כספית[52]. הנאה "שלא בטובה" היא הנאה מנכסי עבודה זרה שלא ניתן תמורתה תשלום, לפיכך היא מותרת.

לעומתו סבור רבנו תם[53] כי המשנה עוסקת באיסור אחר לגמרי והוא הכרת טובה כלפי עבודה זרה וכמריה. לכן מסביר רבנו תם את המושגים "בטובה" ו"שלא בטובה" באופן הפוך לחלוטין[54]. הנאה בתשלום ("שלא בטובה"), אינה יוצרת תחושה של הכרת הטוב – ולכך היא מותרת. לעומת זאת, הנאה שלא בתשלום ("בטובה"), יוצרת תחושה של מחויבות והכרת הטוב כלפי העבודה זרה וכמריה, לפיכך היא אסורה. בטעם הדבר כתב הראב"ד שהדבר אסור "כדי שלא ימשך אחריהם". ומוסיף המאירי (שם) "מתוך חיבתן שעושין חסד עמו".

להלכה פסק השו"ע בלשון זו:

היה לעבודת כוכבים גנה או מרחץ, והטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות מהם שלא בטובה, ואסור ליהנות מהם בטובה, ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים. ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים, אלא לעובדיה, מותר ליהנות מהם אפילו בטובה, אפילו הגנה והמרחץ לעבודת כוכבים לבדה.[55]

לדעת מרבית האחרונים[56] השו"ע פסק כדעת רש"י שהבעיה קיימת רק כשניתן תשלום לעבודה זרה תמורת השימוש בנכסיה, וממילא עולה מפסיקתו שאין כל בעיה לקבל הטבות שלא בתשלום מנכסי עבודה זרה, או מנכסי הכמרים המשרתים אותה. אמנם יש מן האחרונים[57] שהבינו כי לשונו עמומה ומספק יש לחשוש לשתי השיטות[58]. לדעת המהרש"ל[59] יש לפסוק כדעת רבנו תם והרמב"ם ולאסור הנאה שלא בתשלום כאשר היא נעשית על ידי כמרי עבודה זרה ומיועדת ליהודים בלבד.

הרב יהונתן בלס[60] סבור שקיימת בעיה הלכתית בקבלת תרומות מנוצרים אוונגליסטים, זאת, מתוך הנחה שדתם מוגדרת כעבודה זרה (בהמשך נדון בהנחה זו). על מנת להגיע למסקנה זו נדרש הרב בלס לפסוק כשיטת רבנו תם שיש בעיה בקבלת הטבה בחינם מעבודה זרה וכמריה. יתר על כן לדעת הרב בלס הבעיה בקבלת הטבות ללא תשלום קיימת גם כאשר ההטבה מגיעה מחשבונם הפרטי של הכמרים. אולם לא די בכך, שכן גם לדעת רבנו תם והרמב"ם הבעיה היא רק בקבלת הטבה ממי שמוגדר ככומר ובלשון הרמב"ם "כהניה" בניגוד לעובדי עבודה זרה המאמינים בה המוגדרים במשנה כ"עובדיה" מהם לא נאסר לקבל הטבה. לשם כך מאמץ הרב בלס את פרשנותו של רבי יהונתן הכהן מלוניל[61] לפיה הכמרים הם מי "שאבוקים הרבה לעבודה זרה אפילו שלא ביום אידם", ומוסיף ואומר כי למעשה כומר לעבודה זרה הוא כל מי שאדוק בעבודה זרה ופעולותיו נובעות מאמונתו היוקדת, ולפיכך יש להגדיר את כל האוונגליסטים התורמים לקרנות התומכות בישראל ככמרים לעבודה זרה.

לעניות דעתי קשה לקבל את דבריו. ראשית, השולחן ערוך ומרבית האחרונים לא פסקו כדעת רבנו תם האוסרת קבלת הנאה ללא תשלום. לפי דעתם אפילו בתרומות המגיעות דרך חשבונות הכנסייה מן הדין יש להקל ולסמוך על השולחן ערוך במקום בו הוא מיקל, בפרט שמדובר באיסור דרבנן (ע"פ הש"ך שם). שנית, כאשר מדובר בתרומות של נוצרים פרטיים אין מקור לאסור לקבל מהם תרומות אפילו היו כמרים. ויותר קשה לקבל את הטענה שכל נוצרי אוונגליסט דינו כדין כומר לעבודה זרה. לפיכך, הדעת נותנת שגם אם נצרות היא עבודה זרה, מצד הדין אין איסור לקבל תרומות אפילו מהכנסייה, וכל שכן שאין איסור לקבל תרומות ממאמיניה.

          ז.         האם נצרות מוגדרת כעבודה זרה?

בשאלה האם הנצרות היא עבודה זרה נכתב רבות. הדיון נערך הן ברמה התיאולוגית, והן ברמה המעשית. ברמה התיאולוגית נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה האם האמונה הנוצרית מוגדרת כעבודה זרה האסורה גם לגויים או שהיא אמונה פסולה, שכן היא משתפת לאמונה באלהים ואמונה באחד מנבראיו, אך אין להגדירה כעבודה זרה ממש.[62]

ברמה המעשית נחלקו הראשונים האם את הנוצרים בימינו יש להגדיר כעובדי עבודה זרה או שאמונתם רופפת וניתן לומר שאינם אלא מחזיקים מנהג אבותיהם בידם.[63]

אנו נקבל לצורך הדיון את הקביעה המחמירה כי הנצרות היא עבודה זרה ועובדיה על פלגיהם השונים הם עובדי עבודה זרה. כפי שראינו קביעה מחמירה זו אינה משנה את המסקנה כי על פי שורת הדין אין לאסור קבלת טובות הנאה מנוצרים, גם אם נאמר שהם עובדי עבודה זרה גמורים. כמובן שהדעות המקילות, הן ברמה התיאולוגית והן ברמה המעשית עשויות להיות סניף להקל בשאלת קבלת התרומות, אולם כאמור מצד הדין אין צורך להסתמך עליהן[64].

        ח.        המחלוקת בימינו בנוגע לקבלת תרומות מנוצרים

בלי כל קשר לנאמר לעיל, השכל הישר מחייב להגיע למסקנה אליה הגיעו כל הפוסקים והיא שכאשר לתרומה מתלווים מניעים מסיונריים ותכניות להעביר את היהודים מקבלי התרומה על דתם, אזי יש בקבלתה סכנה רבה ויש להימנע ממנה וכך כותב לדוגמא הציץ אליעזר :

אם יש מקום לחשוב כי מתחת לההתרמות הכספיות של האינו-יהודי טמונות כוונות לרעה בשורש פורה ראש ולענה כדי להשיג על ידי כך אוהדים לפעולותיהם ותעמולותיהם המסיונריות... והדומה לזה, במישירין או בעקיפין, אזי זה בבחינה של "וחסד לאומים חטאת", וצריך שיהיה            החכם עיניו בראשו של דבר, ולא לקבל מהם שום תרומות כספיות.[65]

אולם, מכל המקורות שנזכרו לעיל עולה כי המניעים של הגויים התורמים מעולם לא היו שיקול הלכתי לקולא או לחומרא. יתכן מאד שהסיבה לכך היא הקושי הגדול לעמוד על המניעים האמתיים של התורמים (גם בימינו ישנה מחלוקת עובדתית בהבנת המניעים של התורמים), ואכן מדבריו עולה שלא מדובר באיסור הלכתי אלא בהנהגה ראויה הנתונה לשיקול דעתם של הפוסקים.

אכן הפוסקים נתנו את דעתם לבחון את השאלה אותה הציב הציץ אליעזר האם "מתחת להתרמות הכספיות של האינו יהודי טמונות כוונות לרעה", בהקשר הספציפי של תרומות נוצרים אוונגליסטים: יש שהתפעלו מיחסם ליהדות ולמדינת ישראל וטענו כי מדובר לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים על כך כי האומות כולן תכרנה במעלתם של ישראל כעובדי ה' כפי שכתב הרב אליעזר מלמד:

כאשר מדובר בנוצרים שמאמינים שבחר ה' בישראל, ושכל הנבואות הטובות צריכות להתגשם בישראל, ואינם פועלים להעביר אותנו על דתנו ח"ו אלא לחזקנו, הרי שכל הדברים החמורים שנאמרו על הנוצרים לא חלים עליהם, ולהיפך – תיקון גדול הם מתקנים, והינם מחסידי אומות העולם, וה' ישלם שכרם.[66]

לעומתו כתב הרב יונתן בלס במאמר תגובה:

אף שהאוונגליסט מאמין בכנות שהוא פועל מתוך אהבה לטובת ישראל הוא בכלל איננו מכיר בלגיטימיות של דת ישראל ושל עם ישראל כפי שאנו והעם כולו מבין אותו - עם המאמין בה' ובתורתו ומתכחש ליש"ו. בחזון אחרית הימים שלו אין מקום למדינה יהודית שאיננה מיוסדת על אמונה ביש"ו. מבחינה אידיאולוגית הוא מתנגד לרעיון של "מדינה יהודית" לא פחות ממחבלי אש"פ והחמאס, ואף יותר (מכיוון שהוא שולל לא רק את המדינה היהודית אלא גם את זהותו של העם היהודי). חזון העתיד שלו מתאר עולם ללא יהודים (אא"כ קיבלו את העבודה זרה שלו). אך גם בהווה אהבת האדם שלו לא מאפשרת לו להמתין בחוסר מעש למימוש החזון. לנגד עיניו הוא רואה נשמות יהודיות שעל פי אמונתו ננעלו בפניהן שערי שמים והוא פועל – לא בכפייה – להביא להן את הבשורה שלדעתו רק היא תביא להן ישועה. [67]

ואכן פוסקים רבים אסרו לקבל תרומות וסיוע מקרנות נוצריות (אוונגליסטיות ובפרט מהקרן לידידות)[68] מחשש שמא מטרת התרומות היא השפעה מסיונרית על מקבלי התרומות.

ההכרעה בין הדעות השונות קשה עד מאד שכן בחינה של כוונות גלויות ונסתרות הינה דבר קשה עד בלתי אפשרי. המקורות העומדים לרשות הפוסק לרוב מוגבלים למקורות הגלויים והכתובים. הוא אינו מודע למשקלם האמתי בחברת המאמינים התורמים ובוודאי שאינו חשוף באופן מלא לתכנים הנאמרים בעל פה בקרב המאמינים, על פלגיהם ופלגי פלגיהם השונים. לכן בדברים אלו הגבלתי את הדיון למקורות שנזכרו בדברי האוסרים והמתירים, תוך ניסיון לענות על השאלה האם ניתן להסיק מהדברים על קיומן של כוונות רעות האוסרות את קבלת התרומות מהם. הגם שמדובר בירידה לדיוטא תחתונה, נעשית היא על פי הוראת חז"ל "אבל אתה למד להבין ולהורות"[69].

הרב בלס מסתמך במאמרו על מאמר של רוברט ניקולסון הסוקר את יסודות האוונגליזם[70] ויחסו ליהדות ולציונות. מעיון בדבריו כי את האמונה האוונגליסטית יש לחלק לתיאולוגיה ולאכסטולוגיה. התיאולוגיה עוסקת במציאות הנוכחית הנגלית לנגד עיניו של הנוצרי האוונגליסט, באופן התנהגותו ובאופן התייחסותו כלפיה. לעומתה האכסטולוגיה עוסקת בהזיות האפוקליפטיות המופיעות בברית החדשה אשר לדעת המאמין הנוצרי יתרחשו בעתיד הרחוק (לעיתים לשם תיאורן נעשה שימוש מעוות במושג היהודי "אחרית הימים").

התיאולוגיה הנוצרית האוונגליסטית מתייחסת ליהודים ליהדות ולמדינת ישראל, כפי שהם, ללא כל שינוי, המרה, או אמונה כלשהי במשיח השקר שלהם, כבעלי ערך דתי חשוב ביותר עבור המאמין הנוצרי. לשיטתם עם היהודים העומדים באמונתם הצרופה, המאמינים בי"ג עיקרים וכופרים באותו האיש, כרת הקב"ה ברית בלתי מעורערת (וגם לפי תפישתם המעוותת היא אינה תלויה באמונה באותו האיש) המתבטאת בשיבת עם ישראל לארצו:

 evangelicals believe that the nation of Israel and the Jewish people still retain their position as the apple of God’s eye. Despite Jewish unbelief in Jesus, the Jewish people are covenanted to God and will never be completely cast away. Christians who believe this tend to be Zionists.

לעומתה האכסטולוגיה הנוצרית מדמיינת כי משיח השקר שלהם שהומת על ידי הרומאים (שאף בחייו נחשב כמת), יקום לתחיה וימשיך בפעולות ההסתה שלו, ואף יצליח להסית את היהודים, כולם או חלקם. זו רואה לנגד עיניה שינוי מסוים באמונתם של חלק מן היהודים אשר לדעתם יתרחש עם התגשמות ההזיות הנוצריות לתחייתו של המסית:

Part of God’s covenant with the Jewish people involved bringing them back from exile and setting them once again in their own land… What of the much-hyped mass conversion of the Jews? Many evangelicals do believe that, just prior to the second coming, thousands of Jews will accept Jesus as the messiah they have been waiting for.

להבנתי, השניות שבאמונת השילוש היא הגורמת למחלוקת בקרב תלמידי החכמים ביחס כלפי האוונגליזם. רבנים הרואים בתיאולוגיה האוונגליסטית את עיקר אמונתם של הנוצרים, יתפעלו מיחסם ליהדות ולמדינת ישראל ויטענו כי מדובר לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים וכפי שכתב הרב אליעזר מלמד בדברים שנזכרו לעיל. לעומתם רבנים המקשיבים לתכני האכסטולוגיה הנוצרית ורואים בה את מרכז אמונתם של הנוצרים אינם יכולים להתעלם כי במרכזה עומדת האמונה במשיח השקר שלהם אליה הם מבקשים לצרף גם את היהודים. אולם כאמור במאמר עליו מסתמך הרב בלס נכתב במפורש כי אין בהזיות האכסטולוגיות בכדי לגרום לפעולות כלשהן שאמורות לשנות את אמונתו הצרופה של עם ישראל שכן היא אינה הבסיס לקביעת ההתייחסות של הנצרות האוונגליסטית לעם ישראל:

eschatology isn’t the real basis for most Christian Zionism, it’s the belief in the truth of God’s eternal covenant with the nation of Israel. 

העולה מדברים אלו כי גם על פי המקורות שהובאו על ידי האוסרים פעילותם של נוצרים אוונגליסטים עבור מדינת ישראל, יושביה והמתיישבים ביהודה ושומרון אינה נגועה כלל בשאיפות קונקרטיות להמרת דת, לא בכפיה ולא מתוך בחירה ולפיכך היא מותרת.

        ט.        קבלת תרומות מהקרן לידידות

בנוגע לקרן לידידות[71] נראה כי יש להחמיר יותר וזאת משתי סיבות.

כפי שראינו לעיל חז"ל אסרו לקבל צדקה מגוי בשל חילול השם הנוצר כאשר "אומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם"[72]. איסור זה קיים כאשר יהודי אשר יכול להיתמך על ידי יהודים מגיע לגוי ומבקש ממנו תמיכה כספית והדבר נעשה בפרהסיה. נראה כי בקרן לידידות מתקיימים כל התנאים לאיסור. הקרן פונה בבקשה לגויים על מנת שאלו יתרמו למטרות צדקה שאינן קיומיות, ואינן מחוץ להישג ידה של מדינת ישראל או של עמותות צדקה אחרות. יתר על כן, הקרן נותן לתרומות אלו פומבי בכל אמצעי התקשרות, בפרסומים שתוכנם הוא שאלמלי עזרתם של הנוצרים היו זקנים יהודים רעבים ללחם וקופאים מקור. למעשה הקרן גורמת לחילול השם ממשי ואין להתיר לקבל ממנה צדקה[73], אם כי יש שהקלו בדבר ונטלו ממנה כספים למטרות צדקה[74].

גם כאשר לא מדובר בתרומות הניתנות למטרות צדקה נראה שיש להחמיר בתרומות המתקבלות מהקרן לידידות יותר מתרומות אחרות המתקבלות מנוצרים אוונגליסטים. הקרן אינה פועלת ממניעים דתיים הכוללים שאיפה לצמיחתו ושגשוגו של עם ישראל בארצו[75], היא אף אינה מסתפקת בהסרת האיבה בין הגויים ובין עם ישראל[76], אלא מבקשת ליצור זיקה חיבה וקירבה בין היהדות והנצרות. קירבה זו אינה רק ענין פילנטרופי אלא לדידו של מייסד הקרן, הרב יחיאל אקשטיין אמורה ליצור כבוד והערכה של הדתות זו לזו[77].

אולם מדברי חז"ל במקומות אינספור עולה כי ראו לנגד עיניהם מטרה ביצירת בידול וחיץ בין יהודים ובין עובדי עבודה זרה ולשם כך תקנו עשרות תקנות וגזירות. מתקנות חז"ל הקדומות ביותר[78] היתה התקנה בה גזרו חז"ל טומאה על ארץ העמים[79], אחריהם הוסיפו בית דינו של חשמונאי גזרות שנועדו למנוע קשר מיני בין גברים יהודים לנשים שאינן יהודיות[80] ואחריהם בית שמאי ובית הלל אשר גזרו רשימה שלמה של גזירות שכולם נועדו למטרה זו[81]. יתר על כן, הלכות עבודה זרה כוללות רשימה ארוכה של איסורים שתכליתם אחת והיא יצירת מרחק בין יהודי ובין עבודה זרה, באמצעות האיסור ליהנות מעבודה זרה, ואפילו מתן תמיכה ועידוד למי שאינו יהודי העובד עבודה זרה.

זאת ועוד, ההלכה אוסרת כל הכרה והסכמה עם עבודה זרה וכפי שפוסק הרמב"ם "כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא"[82] ואפילו להזכיר את שמה אסרה התורה וכפי שפוסק הרמב"ם "אפילו להזכיר שם עבודת כוכבים שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו"[83]. התורה ביקשה ליצור בידול פיזי בין מגורי גויים ובין מגורי יהודים על מנת שלא ליצור השפעה הדדית ולכן אסרה למכור להם קרקע בארץ ישראל[84]. עוד אמרה תורה שחובה ליצור יחס של סלידה ובוז כלפי עבודה זרה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" וביארו חכמים[85] "הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא - קורין אותה בית כריא, עין כל - עין קוץ".

כנגד כל אלו באה הקרן לידידות ומבקשת ליצור קירבה על מנת להסיר חסמים וחומות האמורות להפריד בין היהדות והנצרות, חומות אשר נבנו בעמל רב במשך השנים. כפי שראינו מדובר במטרה פסולה ואסורה, גם אם לא ניתן להגדיר אף אחת מהפעולות אותן עושה הקרן כהסתה לעבודה זרה.

בשל סיבות אלו סברו פוסקים רבים כי אין לקבל כל תרומה מהקרן לידידות לכל מטרה שהיא[86]. אולם, יש מן הפוסקים שהקלו בדבר שכן פעמים רבות הצהרות לחוד ומעשים לחוד, ואת מעשיה של הקרן אין לשפוט לפי מטרתם אלא לפי התוצאה המתקבלת.

לכן רק במידה ונראה כי קבלת תרומות מהקרן מצליחה לממש במידה כלשהי את המטרות האסורות של מייסדיה יש לאסור אותה, בין אם מסיבות הלכתיות, ובין אם מסברה פשוטה, כדי להילחם בניסיונות ללכוד את אמונת ישראל במלכודת דבש. אולם אם נראה שהקרן אינה עושה כל מעשה שיש בו בכדי לגרום לחיבה או תחושת קירבה כלפי האמ ונה הנוצרית אזי בעיה הלכתית זו אינה קיימת וניתן להתיר קבלת תרומות ממנה, לכל הפחות למטרות שאינן מטרות צדקה[87].

יש להוסיף כי אם מקבל התרומה אינו מודע כלל למטרת הקרן, כגון שהתרומה אינה נושאת כל אזכור מפורש או מרומז של הדת הנוצרית, וכמו כן התרומה עוברת דרך מוסד רשמי של מדינת ישראל או רשות מקומית וממנו מקבלים הנהנים את התרומה, קשה לראות כיצד קיים חשש ליצירת זיקה חיבה או קירבה של הנהנה מן התרומה כלפי הדת הנוצרית, ויש סברה להקל בדבר יותר, ולהתיר קבלת תרומות בתחומים שאינם מוגדרים כצדקה, שכן זו נאסרה כאמור מסיבות אחרות.

          י.         פרסום שמות התורמים ודתם

כפי שראינו, התורה ביקשה ליצור מרחק נפשי בין היהודי ובין העבודה זרה. באמצעות הטלת איסור על השמעת דברי שבח כלפי עבודה זרה ועובדיה. מקור האיסור בפסוק "לא תחנם"[88] הנדרש בגמרא כציווי "לא תתן להם חן"[89] וכך כותב הרמב"ם:

וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.[90]

באיסור לא תחנם ניתן להיפגש במקרה בו מבקשים מקבלי התרומה להעלות על נס את טוב ליבו של עובד העבודה זרה, ומסתבר שככל שתובלט היות התורם עובד עבודה זרה, כן תגבר מידת האיסור בשבח הניתן לו.

עם זאת יש לציין כי בעצם ציון והנצחת שמו של התורם על התרומה אין בכדי לעבור על איסור זה. כך נראה לכאורה מלשון הרמב"ם:

גוי שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה.[91]

את הבעיה בתרומת דבר המסוים לבית המקדש מבאר רש"י[92] ואומר שהיות והחפץ הנתרם "נראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו". בעיה זו כאמור אינה קיימת כאשר מדובר בבית כנסת לו מותר לקבל תרומות אפילו תוך ציון שם התורם שאינו יהודי. אולם אם בצירוף לשמו של התורם מצוינת דתו של התורם תוך צירוף דברי ברכה ושבח הדבר אסור שכן בכך עובר מקבל התרומה המפאר את שם התורמים הנוצריים על איסור "לא תחנם".

אי לך יש להסיק כי כאשר מדובר על תרומה של נוצרי פרטי שאינה מתפרסמת לקרן ישראלית– יש הרבה פחות חשש. כמו כן, גם כאשר מדובר על תרומה פרטית ללא אזכור של דתו של התורם יש יותר מקום להקל. לעומת זאת, כאשר התורמים דורשים שייכתב שהתרומה היא של נוצרים יש יותר מקום להסתייג מקבלת התרומה. כפי שציינו לעיל הקרן לידידות טומנת בשמה את דתם של התורמים והדבר מהווה סיבה נוספת מדוע מן הראוי להימנע מלקבל תרומות מקרן זו במיוחד.

       יא.       סיכום הלכה למעשה

  1. אסור לקבל צדקה ממדינה זרה. במידה והסירוב לקבלת העזרה יתפרש באופן שעלול להזיק ליחסים עם הרשות השלטונית ניתן לקבל את העזרה תוך הפנייתה לצרכי נזקקים שאינם יהודים, במידת האפשר. אם הדבר בלתי אפשרי יש שמתירים להעבירו לנזקקים יהודים.
  2. מותר לקבל ממדינה זרה סיוע שיש בו יסוד של הדדיות.
  3. אסור לקבל צדקה מגויים פרטיים בפרהסיה, אא"כ אין חלופה אחרת, ויש שמתירים אם הדבר נעשה ביוזמתו של הגוי.
  4. מותר לקבל צדקה מגוי בצנעה, ויש אומרים שהיינו דווקא כאשר הנזקק מקבל ישירות ולא דרך גבאי צדקה או כאשר הצדקה ניתנת ללא הבחנה בין גויים ויהודים.
  5. יש שמתירים לקבל סיוע פיזי ממתנדבים שאינם יהודים העושים זאת ביוזמתם
  6. מותר לקבל ממי שאינו יהודי מתנות שאינן למטרות צדקה וחסד כן מותר לקבל תרומות ממי שאינו יהודי לצורך דברים שבקדושה, או כאשר הגוי מרוויח משהו מהתרומה (כגון, שליטה, כבוד וכדומה).
  7. נחלקו הפוסקים האם הנצרות בת זמננו היא בגדר עבודה זרה, ולמעשה יש להחמיר בדבר.
  8. בשולחן ערוך נפסק שאסור לקנות מוצרים או שירותים בתשלום מעבודה זרה או מכמריה אך מותר לקבל ממנה מוצרים, כספים או שירותים שלא בתמורה (ובלבד שאינם מוגדרים כ"צדקה"). לשיטתו מותר לקבל תמיכות כספיות גם כאשר הן מגיעות מקופת הכנסייה ממש וכל שכן אם הן מגיעות מחשבונם של המאמינים החברים בה.
  9. יש אומרים שאסור לקבל מעבודה זרה ומכמריה מוצרים ושירותים גם בחינם. לשיטות אלו אין לקבל תמיכות המגיעות מקופת הכנסייה אך מותר לקבל תרומות ממאמינים נוצרים שאינם כמרים, גם אם הם אדוקים באמונתם.
  10. על אף הנאמר לעיל, לדעת כל הפוסקים אין לקבל תרומות הניתנות על ידי מיסיונרים ומיועדות לסייע בידם במישרין או בעקיפין להמיר יהודים על דתם.
  11. פוסקים רבים סבורים שיש לשקול גם את המניעים של תורמים נוצרים אוונגליסטים שאינם עוסקים בניסיונות להמיר יהודים על דתם. לדעת חלק מהפוסקים המניעים לתרומה פסולים, ולדעת חלקם המניעים לתרומה כשרים, וכך מסתבר.
  12. לאור האמור, יש להחמיר בצדקה מגויים ליהודים נזקקים הניתנת בפרהסיה, כגון בדרך שבה פועלת הקרן לידידות בתחומי הרווחה. מאידך מסתבר להקל לקבל תרומות מן הקרן לידידות כאשר התרומה אינה נושאת כל אזכור מפורש או מרומז של הדת הנוצרית, וכמו כן כאשר התרומה עוברת דרך מוסד רשמי של מדינת ישראל או רשות מקומית או קרן צדקה ישראלית או יהודית, ומהם מקבלים הנהנים את התרומה.
  13.  ראוי להימנע מקבלת תרומות מארגון נוצרי המבקש שתרומתו תתפרסם תוך ציון מפורש של הדת הנוצרית על מנת שלא לחלוק שבחים לעבודה זרה.

 

 

 

[1] אשר על פי הצהרת אמונתם מוגדרים כעובדי עבודה זרה. יש לציין כי האוונגליסטיות אינה דת ריכוזית בעלת הצהרת אמונה ודוגמה אחת ולכן יתכן והצהרה זו אינה כוללת בהכרח את כל הזרמים האוונגליסטים.

[2] ראו "הרקע התיאולוגי של הציונות הנוצרית" מיכאל נייטון נתיב 121 עמ' 53 ואילך.

[3] ראו להלן עיסוק נרחב בנקודה זו.

[5] בבא בתרא י ע"ב.

[6] שם.

[7] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה ט, ע"פ גרסת מפעל משנה תורה.

[8] יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב, אות ***.

[9] גיטין סא ע"א.

[10] בבא בתרא ח ע"א.

[11] תוספות שם, ד"ה יתיב בתירוצו הראשון.

[12] רש"י שם יא ע"א, ד"ה דלא סיימוה קמיה.

[13] יד רמ"ה שם י ע"ב אות קלט.

[14] רמ"א יו"ד רנד, ב.

[15] ש"ך יו"ד רנד, ג.

[16] סנהדרין כו ע"ב.

[17] לפרשנות זו שותפים הן רבנו חננאל והרי"ף תלמידו (ה ע"א) הן רש"י, התוספות וראשוני צרפת ואשכנז והן ראשוני ספרד כיד רמ"ה וסיעתו.

[18] רש"י שם, ד"ה אוכלי.

[19] על פי רבנו יהונתן הכהן מלוניל הכותב (סנהדרין ה ע"א בדפי הרי"ף) כי "שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם" ובלשונו של הלבוש (יורה דעה סימן רנד א) "שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם".

[20] כך מתבאר המושג חילול השם גם במקומות אחרים ראו יומא פו ע"א: "היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר... מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

[21] האחרונים מבארים כי האיסור הוא רק קבלת צדקה בפרהסיה אולם אם הצדקה ניתנה בצנעה אזי גם אם לאחר מכן הדבר נודע לרבים הוא לא מוגדר כפרהסיה ראו שו"ת קול אריה או"ח יד, ובשו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן סא ד"ה ואפילו יהיבנא.

[22] יד רמ"ה סנהדרין כו ע"ב ד"ה אמר ר' נחמן.

[23] לדעת הרב אשר וייס (בשעור שניתן בישיבת ההסדר בשדרות בתאריך ב' שבט תשע"ח) ניתן לומר בפשטות כי לא מדובר בחילול השם גמור אלא רק במשהו מעין חילול השם ולכן הקלו בו במקום צורך.

[24] בדומה לכך איסור יחוד שומר על האדם מקשר מיני אסור תוך התבססות על רגש הבושה של האדם פן ייתפס בקלקלתו. לפיכך במקום בו רגש הבושה הזה אינו קיים (כגון בין אנשים פרוצים) גדרי יחוד ישתנו.

[25] רמב"ם עדות פרק יא הלכה ה, ובשולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף יח.

[26] הרמ"ה מוכיח כדעת הרמב"ם מלשון הגמרא המתבטאת ביחס למעשה קבלת הצדקה בפרהסיה לא בלשון איסור אלא בלשון בזיון: "קא מבזי נפשיה בפרהסיא".

[27] רמב"ם מתנות עניים פרק ח הלכה ט.

[28] ויתכן שאף הוא מסכים כי הסיבה היא חילול השם, כך נראה שהבין הש"ך יו"ד רנד ס"ק א, ע"פ הציץ אליעזר (טו סימן לג). כך עולה לכאורה מלשון רבנו יהונתן הכהן מלוניל (סנהדרין ה ע"א בדפי הרי"ף) קושר בין המושג חילול השם ובין המושג "מבזי נפשיה" המופיע בגמרא: וז"ל: "אוכלי דבר אחר דהינו מקבלי צדקה מן הגוים דהוי כחלול השם דכתיב [ישעיה כ"ז] ביבוש קצירה תשברנה, ועוד שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם והוי כרשע דחמס, לפי שאינו חושש בחילול השם בשביל שיהנה הוא הילכך כי היכי דעביד הא אזיל ומסהיד שקרא בשביל ממונא ואינו חושש לביזוי עצמו שמתבזה לפני מי ששוכר אותו כדאמרינן [סנהדרין כ"ט ע"א] סהדא שקרא אאגרוהי זילא, אבל אי לא הוה יכול לאיתזוני בצנעה חיותיה הוא, כלו' התורה אמרה [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם".

אמנם בשו"ת זרע אמת (חלק ב סימן קיב) הסיק כי לדעת הרמב"ם אין כל בעיה של חילול השם בקבלת צדקה מגוי, וכל האיסור נלמד רק מ"ביבוש קצירה תישברנה" ומכאן מגיע למסקנה כי איסור זה הינו "איסור קלוש" ואינו אלא "משנת חסידים" (השאלה בה עסק הזרע אמת, שחי באיטליה במאה ה-18, התייחסה לאנשים מקהילת פירנצה אשר נעצרו בעון אי תשלום חוב והיה באפשרותם להשתחרר באמצעות קבלת מענק ממושל טוסקנה שניתן לכלל העצורים החייבים אשר נועד לסייע להם להשתחרר מהמעצר).

[29] כך מסיק הדרישה יו"ד רנד, א.

[30] כך כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון יו"ד רנד סעיף ב בתירוצו השני. למעשה הוא מבכר את תירוצו הראשון לפיו הרמב"ם עוסק דוקא במלך בו קיים ההיתר של שלום מלכות אך בגוי פרטי אין היתר ואין לקבל ממנו אפילו לא לעניי גויים. אולם ישנם אחרונים אחרים שנקטו הסבר זה למעשה: כך כתב גם בשו"ת "בית שערים" (או"ח סא ויו"ד שלח) וכך מסיק גם ה"ציץ אליעזר" (חלק טו סימן לג (ד)) הלכה למעשה וקובע כי "בקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה, ובקבלה מיחיד האיסור הוא משום חילול השם" והוא אף מדייק זאת בדעת הש"ך. אפשרות זו עלתה גם על ידי הרב יוסף שלום אלישיב בתשובה לרב יוסף בוקסבוים (מיום י אייר תשל"ו, מוריה קעג-קעד עמ' לג) בה הוא מתיר לקבל תקציבים מממשלת גרמניה עבור הוצאת ספרי חכמי אשכנז אם כי למעשה הוא מסתמך בהיתר על נימוקים אחרים. ולפלא על הרב אברהם יהודה שורץ (שו"ת קול אריה או"ח סימן יד) שכתב כי לא מצא לחילוק זה שום רמז, ודחה את סברת הפונה אליו, הרב שמעון פולק (בעל ה"שם משמעון").

[31] המובא בהערה הקודמת.

[32] רמב"ם מלכים פרק י הלכה י.

[33] שם.

[34] תוספות מסכת בבא בתרא דף ח ע"א ד"ה יתיב.

[35] תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ו ע"ב.

[36] וכן כתב המאירי (בית הבחירה שם) "אחד משאר אומות שבא ליתן מעות לארנקי של צדקה אין מקבלין הימנו ואם הוא נכבד ויש במניעת קבלתו צד חשש איבה מקבלין ומפרנסין מהם עניי גוים". כלומר קיימת בעיה בקבלת צדקה גם מאדם פרטי וגם כאשר היא נעשית ביוזמתו.

[37] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח ה"ח ובשו"ע יו"ד רנט, ה

[38] דרישה יו"ד רנד, א.

[39] שם ס"ק ב וכ"כ בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קיד.

[40] וצריך עיון קצת על הציץ אליעזר (חלק טו סימן לג, ד) שהסיק מדברי הט"ז כי במקרה בו הגוי מתנדב מצד טבעו הרחמן אין בכך בעיה כלל וכלל.

[41] ערכין ו ע"ב.

[42] תוספות בבא בתרא ח ע"א ד"ה יתיב, וכ"כ רבי יצחק קרקושא (שם יא ע"א).

[43] ראו שו"ת מהר"י מברונא סימן רעו שכתב "על דבר שהתנדב מפות לס"ת יפה הבאת מהג' באשירי, דכיון דמקבלים מהם נדרים ונדבות (נזיר סב א) ה"ה נמי הא, והכי אשכחן שהארגז ששיגרו פלישתים דורון לאלהי ישראל היה מונח בצד ארון הקדש". וכן פסק הרמ"א רנד ב. על פי זה התירו פוסקים רבים איסוף תרומות מגויים עבור בנין בית כנסת ראו שו"ת קול אריה סימן יד ושו"ת תשורת שי ח"א סימן טו. כך סבור גם בשו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן סא אלא שכתב כי "מ"מ לאו משנת חסידים הוא שמא ימשך אחריו וילמוד ממעשיו ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם". ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ז אורח חיים סימן כב) שנטה להחמיר בקבלת תרומות מרפורמים לאור דברי הפוסקים המתירים לקבל תרומות לבית כנסת מגוי אך לא ממומר (רמ"א יו"ד רנד ב).

[44] רמ"א יו"ד רנד, ב.

[45] יד רמ"ה בבא בתרא י ע"ב. לדעת הציץ אליעזר (שם) יש להחשיב התנדבות פיזית כסוג של מתנה.

[46] בתשובה הנזכרת לעיל.

[47] מגילה כו ע"ב.

[48] בדומה לך התיר בשו"ת אור שמח (ב מח) לקבל צדקה מראש העיר בחו"ל שכן הוא במתן הצדקה ראש העיריה עשוי לגרוף רווח פוליטי כזה או אחר.

[49] עבודה זרה נא, ב.

[50] מתוך הנחה שמשנה זו אינה עוסקת באיסור הנאה מעבודה זרה שכן זו נאסרה רק בעבודה זרה או בתקרובת עבודה זרה אך לא בנכסים המיוחסים לעבודה זרה שכן למושג זה אין משמעות משפטית. עבודה זרה אינה ישות בכלל, וישות משפטית בלבד ממילא ברור שלא יכול להיות לה רכוש ובלשון הגמ' (שם מד ע"ב) "אין הקדש לעבודת כוכבים". הבעיה אם כן נמצאת בתחום אחר, ובו כאמור נחלקו הראשונים.

[51] וכן כתב רבי יהונתן הכהן מלוניל כג ע"ב בדפי הרי"ף, והריטב"א נא ע"ב.

[52] ועיין בש"ך יו"ד קמג ה שמשמע ממנו שהעברת תשלום לעבודה זרה אסורה מדאורייתא.

[53] תוספות מד ע"ב ד"ה נהנין.

[54] לדעת הר"ן בחידושיו (שם נא ע"ב וכן כתב הרא"ה בחידושיו שם) אלו הם אומנם פירושים שונים אולם הם אינם סותרים ולפיכך "נראה דבכלל בטובה דאסרי' תרוייהו איתניהו: שכר, וטובת דברים". יתכן וכך סבר גם רש"י עצמו אשר פירוש במקום אחד (שם נא ע"א, ד"ה נהנין") את המושג "שלא בטובה" גתשלום "שלא יעלו שכר", ובמקום אחר (שם מד ע"ב, ד"ה שלא בטובה) פירוש את המושג שלא בטובה "שלא יחזיק טובה" ממש כדעת ר"ת. על כל פנים, כל שאר הראשונים הנזכרים לעיל דנים איזה פירוש להעדיף ודוחים את האחד מפני חברו ומשמע שהבינו כי שני פירושים אלו אשר אינם יכולים לעלות בקנה אחד בסוגיה וראה להלן הערה 58.

[55] שולחן ערוך יורה דעה סימן קמג סעיף ג

[56] כך הבינו הלבוש והש"ך שם ס"ק ה וכן התווסף על השו"ע בהערה לפני דברי הרמ"א.

[57] לדעת באר הגולה לשונו של השו"ע עמומה וניתן להבין ממנה שפסק גם כדעת ר"ת וסיעתו.

[58] אמנם יש להעיר כי השיטות חולקות זו על זו בתרתי, והן הפכיות זו לזו: לדעת ר"ת הנאה בתשלום מותרת והנאה שלא בתשלום אסורה ואילו לדעת רש"י הנאה בתשלום אסורה והנאה שלא בתשלום מותרת. פסיקה כשתי הדעות לחומרא יוצרת סתירה פנימית שכן היא מחייבת לאסור כל הנאה, בין אם היא נעשתה בתשלום ובין אם היא נעשתה שלא בתשלום. על כגון האי גוונא אמרה הגמרא (עירובין ו ע"ב) "מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך" ועיין שם בגמרא (ז ע"א) שמבארת שמדובר במצב בו הדעות סותרות את עצמן "לא עבדינן כחומרי דבי תרי - היכא דסתרי אהדדי" וברש"י שכתב שלא מדובר בסתירה מעשית בקיומן של שתי החומרות אלא בסתירה עקרונית בין הטעמים השונים של החומרא והקולא.

[59] מובא בט"ז שם ס"ק ה.

[60] הרב יהונתן בלס, "תרומות אוונגליסטים – להחזיק טובה לכמרים", תחומין לד עמ' 214.

[61]  רבי יהונתן הכהן מלוניל שם, כג ע"ב בדפי הרי"ף.

[62] בעניין זה ראו רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ט הלכה ד ולעומתו ראו תוספות (סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור וכן תוספות בכורות ב ע"ב ד"ה שמא וברמ"א (או"ח סי' קנו סעיף א באחרונים ראו נודע ביהודה תניינא יו"ד קמח, שו"ת מעיל צדקה כב, שו"ת שער אפרים כד, פרי מגדים שפתי דעת יו"ד סה ס"ק מה, שו"ת רבי עקיבא איגר ד סי' מג, מנחת חינוך מצוה פו אות א וחזון איש יו"ד סי' סב אות יט. לעומתם ראו פתחי תשובה (יו"ד קמז ס"ק בדעת הרמ"א, שו"ת מלמד להועיל חלק א סי' טז, שו"ת בית שערים יו"ד רכט, שו"ת אבני נזר יו"ד קכג) וכ"כ המלבי"ם בפירושו עמוס ג ב. ראו עוד: הערותיו של הרב יעקב אריאל על מאמרם של דרור פיקסלר וגיל נדל "האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם" תחומין כב, עמ' 68; הרב אברהם דב ברקוביץ "שימוש באולם שהעמידו בו צלמי אלילים", תחומין כג, עמ' 473-490).

[63] בענין זה ראו תוספות (סנהדרין סג ע"ב, חולין יג ע"ב ד"ה נכרים), מאירי עבודה זרה (כו ע"ב) שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא, מהר"ץ חיות, מאמר תפארת ישראל עמ' תפט הגרי"א הנקין, קץ הימין, הדרום כרך י, תשי"ט, עמוד 8-7, ולעומתם ראו רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ט הלכה ד, שו"ת חתם סופר יורה דעה סי' קלא ושו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סי' יא ס"ק ד. יש לציין כי ככל הנראה כי גם לדעות המקילות לא מדובר בקביעה קטגורית על כל הנוצרים מימות בעלי התוספות והלאה שכן מידת אדיקותם של הנוצרים יכולה כמובן להשתנות ואיתה היחס אליהם, לחומרה (ראו מאירי עבודה זרה ו ע"ב שו"ת ריב"ש סי' קיט) או לקולא (ראו שולחן ערוך הרב יו"ד סי' ב סעיף א בשם התבואות שור)..

[64] דלא כדעת הרב נחום אליעזר רבינוביץ ןהרב דוד סתיו (מכתב מיום י"ב סיון תשע"ד התפרסם באתר "כיפה" ביום י"ג סיון. מופיע גם בקישור: http://upload-community.kipa.co.il/magazine/611201435858.pdf נצפה בתאריך כג סיון תשע"ט), ודעת הרב אליעזר מלמד "כבוד ואהבה לאוהבי ישראל", עיתון בשבע, ט אלול תשע"א, המתבססות על הגדרת הנוצרים האוונגליסטים כמי שאינם עובדי עבודה זרה. על הגדרה זו האריך לחלוק הרב יהונתן בלס, ולענ"ד מסתברים דבריו, אך אין דבריו מחייבים להגיע למסקנה אליה הגיע כמפורט לעיל.

[65] שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן סו.

[66] הרב אליעזר מלמד, שם.

[67] נוסח זה לא פורסם. הדברים מובאים כאן באדיבות הרב המחבר. ראו את הגרסה שפורסמה והוזכרה לעיל הערה 60 גם שם מנתח הרב אם כי בקיצור את יסודות האמונה האוונגליסטית.

[68] מעמדה של זו ותרומות ממנה יתברר בנפרד להלן.

[69] שבת עה ע"א.

[70] כן מציין הרב במאמרו שם ובתחומין לעיקרי האמונה האוונגליסטית כפי שמנוסחים באנציקלופדיה דתית במרשתת ראה שם הע' 16. יש להעיר כי בכל עיקרי האמונה כפי שמנוסחים שם לא מופיעה כל התייחסות לעם ישראל ולארץ ישראל לטב ולמוטב.

[71] בשמה המלא:International Fellowship of Cristians and Jews ובתרגום לעברית: "ידידות בינלאומית של נוצרים ויהודים"

[72] לבוש יורה דעה סימן רנד א. וכן כתב לפניו רבנו יהונתן הכהן מלוניל הכותב (סנהדרין ה ע"א באלפס) כי "שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם".

[73] וזאת גם אם היה מקום למצוא פתח להיתר תוך הסתמכות על חילוקים שונים שנאמרו באחרונים, שכן טעם האיסור מתקיים במקרה זה במלואו.

[74] כך גם נוהג ארגון הצדקה הותיק ביותר בארץ ישראל "כולל חב"ד" בהנהלתו של הרב שלום דוכמן ומקבל תרומות בסכומים גדולים מאד מהקרן לידידות ואף נותן לכך פרסום רב (פורסם בתאריך י"א טבת תשס"ח בקישור: http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=34694 נצפה בתאריך כג סיון תשע"ט באתר "חב"ד און ליין". כמו כן הרב שלמה בקשט רבה של אודסה העיד כי הרב יוסף שלום אלישיב התיר לו לקחת כסף מהקרן לידידות (פורסם באתר סרוגים בתאריך כ"ז אייר תשע"ד נצפה בתאריך כג סיון תשע"ט) כמו כן על פי פרסומים בעיתונות (פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 14.10.02 נצפה בתאריך כ"ג סיון תשע"ט מופיע בקישור: https://www.haaretz.co.il/misc/1.831932) מכספי הקרן לידידות נהנים ארגוני חסד רבים בהנהלה חרדית וביניהם ארגון זק"א, ארגוני תורה וחסד של הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק, חסידות קרלין-סטולין ברחובות, ורשת בתי התמחוי "מאיר פנים" בראשות דודי זילברשלג הטוען כי עושה זאת אחר שקיבל היתר לדבר מהרב אשר וייס.

[75] אם כי בהחלט יתכן שזהו המניע של נוצרים אוונגליסטים התורמים לקרן.

[76] שהיא מטרה ראויה שאף חז"ל התייחסו אליה ותקנו תקנות שונות שמטרתן מניעת איבה. אולם המשותף לכולן הוא מניעת אפליה של גויים גם במקום בו אפליה זו קיימת על פי שורת הדין. אולם לא מצאנו תקנה של חז"ל בה ניתן יחס מועדף לגויים על מנת למנוע איבה, ולהפך מצאנו הלכות האוסרות מתן יחס מועדף לגויים. אבחנה זו ניתן לראות ברמב"ם שפסק (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ב) "אסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור".

[77] אודות ניתוח תפישתו של הרב יחיאל אקשטיין וחדירת יסודות נוצריים לתוכה ראו בספרו של אלן בריל "JUDAISM AND WORLD RELIGIONS" ניו יורק 2012.

[78] ואולי הקדומה שבהן שכן היא ניתקנה בראשית תקופת הזוגות על ידי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.

[79] שבת יד ע"ב.

[80] סנהדרין פב ע"א.

[81] ראו ירושלמי שבת פרק א ה"ד.

[82] רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ו.

[83] שם פ"ה ה"י.

[84] ע"פ הרמב"ם שם פ"י ה"ד.

[85] מסכת עבודה זרה מו ע"א.

[86] כך הסיק גם הרב טנדלר בארה"ב ודעתו אומצה על ידי הרב יעקב אריאל (פסיקה שיצאה ב כה שבט תש"ע). כך יש להבין גם את פסיקת בד"ץ העדה החרדית (מיום י"ח סיון תשס"ב) וזו לשונו: "הננו בזה לגלות דעתינו דעת תורתנו הקדושה שאיסור חמור לקחת כסף או שום הנאה בכל דרך שהיא מהקרן ידידות נוצרים יהודים המכונה בעברית קרן ידידות ירושלים או קרנות הדומות לזה וכל המתחבר להם או מסייע בעדם או בעד שותפיהם הרי הוא בכלל האיסורים דלהלן:

  1. משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה שמייקר שם אליליהם בכך
  2. משום שהוא מסייע ומכשיר פעולות מסיונריות בעתיד
  3. גם יש איסור לקחת צדקה מגוי בפרהסיה (בכת"י: בפרט במקום שיש חלול ה') ע"פ הלכה ובפרט בצורה הגרועה והנוראה הזו

ואף שיש רק טעם אחד מהטעמים והנימוקים הנ"ל הוא איסור חמור מאוד וכ"ש בהצטרף כולן. ולדאבוננו נודע לנו שכמה מוסדות וארגונים ומפעלי חסד נכשלו כבר בזה. ע"כ כל אשר יש לו שייכות לזה עליו לפרוש מזה מיד וה' הטוב יכפר בעד" (כאן צורפו חתימותיהם של רבני הבד"ץ והרב אלישיב)

אמנם, יש להעיר כי דעתו של הרב אלישיב אינה ברורה כל צרכה שכן כאמור לעיל ישנם גופים להם התיר הרב לקבל כסף מן הקרן.

[87] כך הסיקו הרב נחום רבינוביץ והרב דוד סתיו  וכך הסיק גם הרב אליעזר מלמד (ראו לעיל הערה 64).

[88] דברים פרק ז פסוק ב.

[89] עבודה זרה כ ע"א.

[90] רמב"ם עבודת כוכבים פ"י ה"ד ובשולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף יד.

[91] רמב"ם מתנות עניים פרק ח הלכה ח.

[92] רש"י מסכת ערכין דף ו עמוד א.