הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

חטיפת ילדה לחו"ל על ידי אמה כדי להרחיקה מאביה / בית הדין הרבני באשדוד 7081/12

הרב מיכאל צדוק, הרב אלימלך וסרמן, הרב אריאל שוויצר ( בית הדין הרבני האזורי אשדוד)
בית הדין דן בניסיונותיה של אם להרחיק את בתה מאביה הביולוגי ע"י הוצאתה לחו"ל ואימוצה שם. בית הדין קובע כי האימוץ בטל, וכי על האם להשיב את הילדה לישראל בהקדם. בית הדין מציין שיתכן וינקטו צעדים כנגד אבי האם אם יתברר שהוא היה שותף למעשה.

ב"ה

תיק 7081/12

בבית הדין הרבני האזורי אשדוד

לפני כבוד הדיינים:

הרב מיכאל צדוק – אב"ד, הרב אלימלך וסרמן, הרב אריאל שוייצר

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שירה קופמן, עו"ד לילך זריהן)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עדיאל מליץ)

הנדון: הוצאת קטינה מישראל ואימוצה שלא כדין

החלטה

בפני בית הדין מונחת בקשה לקבוע כממצא עובדתי כי הקטינה ע' א' ל' הוצאה מהארץ שלא כדין, ולמעשה נחטפה בניגוד לצווים שיפוטיים, וכי לחטיפה זו אחראית באופן חד-משמעי הנתבעת, אם הקטינה, ד' ל'.

כבר בתחילה ייאמר כי ממצאי התיק כפי שיפורטו בהמשך מדברים בעד עצמם, וכי למקרא העובדות עולה מאליה המסקנה המאשרת את הקביעה המבוקשת, ולא נותר אלא לתת חותמת שיפוטית למסקנה זו.

עוד יצוין בפתח הדברים, כי בית הדין והגופים האחרים השותפים למהלך העניינים בתיק זה, אינם זוכרים ולו מקרה אחד הדומה בחומרתו למקרה שלפנינו. הנתבעת רמסה ורומסת ברגל גסה לא רק את החלטות בית הדין ומוסדות שיפוטיים אחרים ואת חוקי מדינת ישראל, אלא גם הפרה נורמות מוסריות בסיסיות. מדובר באם שהרחיקה את ילדתה מאביה הביולוגי והבריחה אותה לחו"ל פעמיים תוך נקיטת אמצעים בלתי חוקיים, ובכך גרמה בכוונת מכוון לנתק מוחלט של הבת מאביה ולניכור הורי. לא זו בלבד אלא אף זו – הנתבעת מנסה כעת לקבוע כעובדה מוגמרת, וכביכול חוקית, שהאב הביולוגי אינו עוד אביה של הקטינה. לפנינו אישה שאינה בוחלת בשום אמצעי, חוקי ושאינו חוקי, כדי למלא את שיגיונותיה, ומתנהלת בעולם משלה, עולם שאין בו דין ואין בו דיין, שאין קיימים בו החוק והצדק, ושאין צריך להתחשב בו ברצון או ברגשות אחרים מלבד רצונה ורגשותיה. שרשרת מעשיה המתפרשת לאורך שנים ארוכות מעלה תהייה ממשית על אודות יכולותיה לשמש אם מטיבה לבתה.

ואלו הנושאים שיידונו בהחלטה זו:

א.     אירועים ראשוניים.

ב.     הברחת הקטינה מהארץ בפעם הראשונה.

ג.      תביעת האם להשבת המשמורת לידה ובקשת הגירה.

ד.     תביעת האב לקיום הסדרי ראייה עם בתו.

ה.     ניסיון האם לנשל את האב מזכותו הטבעית לאבהות על ידי אימוץ בחו"ל.

ו.      הכנסת הקטינה לישראל בעורמה, וסירוב האם להפגישה עם אביה.

ז.      החלטות משפטיות קודמות בנוגע לסמכות בית הדין לדון בעניין הבת.

ח.     המשך הניסיונות להפגיש את הבת עם אביה.

ט.     החלטת היועהמ"ש בדבר חוקיות האימוץ בחו"ל ובנוגע לסמכות ביה"ד.

י.      הברחת הקטינה מהארץ בפעם השניה.

יא.    החלטה – סמכות ביה"ד לדון בעניין המשמורת והסדרי הראייה.

יב.    קביעה – הוצאת הקטינה מהארץ על ידי האם נעשתה שלא כדין.

א. אירועים ראשוניים

בני הזוג נישאו כדמו"י בישראל ביום כ"ח בתמוז תש"ס (31.7.2000). ביום כ"א בתמוז תשס"א (12.7.2001) נולדה בתם המשותפת נשואת תביעה זו. ביום ג' בכסלו תשס"ה (16.11.2004) התגרשו בני הזוג על פי הסכם גירושין חתום אשר קיבל תוקף פס"ד ביום א' בחשון תשס"ד (27.10.2003).

בהסכם הגירושין הנ"ל נכתב בין השאר בעניין משמורת הבת המשותפת וזמני השהות עמה, כי "הילדה... תישאר בחזקת האישה", וכי "לאב יהיו זכויות ביקור בלתי מוגבלות, ולפחות פעמיים בשבוע למשך לפחות ארבע שעות בכל פעם. המועדים יהיו מתואמים ומוסכמים על שני הצדדים."

בסוף ההסכם ציינו הצדדים במפורש כי הם "מקבלים עליהם סמכות ביה"ד ושיפוטו לדון בכל תביעה שתוגש לביה"ד אחרי הג"פ, והקשורה בהסכם הנ"ל."

נראה כי מתחילת הדרך ההורים לא הגיעו להסכמות בעניין זמני שהות הבת עם האב ואופי המפגשים, ובפני ביה"ד הועלו טענות הדדיות על הפרת הסדרי הראייה. כבר בתאריך י"ד באייר תשס"ה (23.5.2005) מגיש האיש לביה"ד הרבני באשדוד כתב תביעה שנושאה הוא "עזרה בהסדרי הראייה של הבת". לאחר מכן, בתאריך ט"ו בסיון תשס"ה (22.6.2005) מוגשת לביה"ד בקשה מצד האם הכוללת טענות נגד האב על הפרת הסדרי הראייה עם בתו, וכן הצעה להסדרי ראייה חדשים.

בדיון שהתקיים ביום ט"ז בסיון תשס"ה (23.6.2005) קיבלו הצדדים את הסמכות של בית הדין לעניין קביעת הסדרי הראייה, וכל צד פירט בפני ביה"ד את הסדרי הראייה הרצויים מבחינתו. לאחר שמיעת הצדדים, קבע ביה"ד בפסק דין את הסדרי הראייה בפרוטרוט.

לאחר מתן הפסק בנושא הסדרי הראייה, פנתה האם ביום כ"ד בסיון תשס"ה (1.7.2005) לביה"ד הרבני הגדול בבקשת ערעור על הפסק, כאשר עיקר טיעוניה הם נגד הקביעה שהסדרי הראייה יתקיימו במקום המגורים האחרון בעיר אשקלון, ולא במקום מגוריה הנוכחי של האם בעיר באר שבע. גם בבקשת הערעור חוזרת האם ומעלה טענות נגד האב על הפרת הסדרי הראייה מצדו, טענות שכבר הוכחשו על ידי האב בדיון בפני ביה"ד האזורי. בחומר הנמצא בתיק לא נמצאת כל החלטה מביה"ד הרבני הגדול, ונראה שלבסוף לא התקיים כל דיון בביה"ד הרבני הגדול, ולא ניתנה כל החלטה בעניין.

בשולי הדברים יצוין כי שנתיים וחצי לאחר מכן, בתאריך ח' באדר א' תשס"ח (14.2.2008), הגישה האם תביעה להגדלת מזונות הקטינה בביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע. ביהמ"ש פסק כפשרה דמי מזונות על סך 1550 ₪ לחודש.

לסיום פרק זה יוער במאמר מוסגר כי טענות האם בבקשותיה ובדיונים בערכאות השונות על אודות אופיו של האב מעולם לא הוכחו בערכאה שיפוטית כלשהי. בהקשר לכך יש מקום להוסיף ולציין כי האב נשוי בשנית והוא בעל משפחה וילדים, וככל הידוע מנהל חיי משפחה באופן נורמטיבי לחלוטין. אשר על כן, טענות האם משוללות כל בסיס מוכח, מוכחשות בתקיפות ע"י האב, ואינן אלא טענותיה של האם בלבד, וכך יש להתייחס אליהן. יתירה מזו, גם אילו היה גרעין של אמת בטענות שהעלתה האם בזמנו, אין בחלקן או אף בכולן כדי לשלול את זכותו הבסיסית של האב/התובע לאבהות.

ב. הברחת הקטינה מהארץ בפעם הראשונה

ביום כ"ט בטבת תש"ע (15.1.2010) יצאה האם לחו"ל, כשהיא מותירה את הילדה בארץ אצל סבה וסבתה. לטענת האב, הדבר נעשתה בלא ידיעתו, ומשגילה זאת הגיש ביום י"ז בשבט תש"ע (1.2.2010) תביעה להעברת המשמורת אליו. ואכן, בדיון בבית הדין הרבני ביום י"ז באדר תש"ע (3.3.2010), כשהאם הוזמנה כדין ולא נכחה בו, הועברה המשמורת על הבת לידי האב כשהוא מתחייב לספק את כל צרכי הילדה. יצוין כי כל אותו הזמן, משך קרוב לחודשיים ימים, האם אינה בארץ, בלא להודיע לאב ולביה"ד לאיזו מטרה היא יצאה מן הארץ ואימתי בכוונתה לשוב.

יומיים לאחר מכן, ביום י"ט באדר תש"ע (5.3.2010), ביקש אבי האם, מר ב' ג', מהאב למסור להם את הבת לשבת. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראה האב את בתו...

במוצאי שבת נאמר לאב, למורת רוחו ונגד רצונו, כי הבת תישאר לעת עתה בבאר-שבע בבית סבה וסבתה. למעשה באותו יום, י"ט באדר תש"ע (5.3.2010), הגיחה האם מחו"ל, ומיד שבה לחו"ל כשהיא נוטלת את בתה עמה (תיעוד אישור כניסות ויציאות ממשרד הפנים, מצורף בתיק). למותר לציין כי פעולות אלו דורשות תכנון של ימים מראש, ונעשו תוך כדי הערמה על האב, ללא הסכמתו, ללא הודעה מוקדמת לאב או לבית הדין, ונגד הוראה שיפוטית חוקית של בית הדין הרבני. משגילה האב למחרת, ביום כ' באדר תש"ע (6.3.2010), את מעשה העורמה של האישה, הוא הגיש מיד תלונה במשטרה על חטיפה, אך נראה כי קצרה ידו של החוק מלהושיע.

לאחר כארבעה חדשים נוספים, ב-כ"ז בתמוז תש"ע (9.7.2010), נישאה האם בחו"ל לאינו יהודי.

ג. תביעת האם להשבת המשמורת לידה ובקשת הגירה

לאחר שקבעה עובדות בשטח והבריחה את הילדה מהארץ, הגישה האם ביום י"ז באב תשע"א (17.8.2011) כתב תביעה בביה"ד הרבני אשדוד תחת הכותרת "משמורת הבת ובקשת הגירה". בתביעתה מציינת האם כי מקום מגוריה הוא בחו"ל וכי בתה קיבלה תושבות קבועה, ואף נמצאת בתהליכי קבלת אזרחות אמריקנית.

טענת האם היתה כי האב מסכים להגירת הבת לחו"ל, תוך שהוא מתנה שני תנאים: הראשון – מימון טיסות הבת אליו על חשבונה של האם, השני – וויתור האם על תשלום המזונות (ככל הנראה מזונות עבר). האם הסכימה לתנאי הראשון, אך סירבה לתנאי השני בדבר ויתור על תביעת מזונות הילדה. בתוך דבריה אומרת האם כי היא מסכימה לוותר על דמי המזונות, בתמורה לביטול הסדרי ראייה כל שהם. למעשה, בתוך דבריה מודה האם כי הצדדים לא הגיעו להסכמה בכל הנוגע להסדרי הראייה, וכי הסכמת האב לשאת ולתת עמה נולדה מחמת הכורח ולאור המצב שנוצר. היא גם טוענת שהאב אינו מקיים קשר טלפוני עם בתו.

בכתב ההגנה לתביעה הנ"ל טען האב כי עוד בהיותה בארץ האם סירבה לבוא עם הילדה לאשקלון כמוסכם ולא אפשרה לקיים את הסדרי הראייה כפסיקת ביה"ד, וכי גם כיום האם מונעת ממנו לקיים קשר טלפוני עם בתו. עוד טען האב כי הוא משלם את דמי המזונות תמידים כסדרם.

בדיון שהתקיים ביום ט' במרחשוון תשע"ב (6.11.2011) לא הופיעה האם בפני ביה"ד, ומינתה את אביה כבא כוחה. אבי הילדה חזר על טענותיו כי הבת שוהה בחו"ל נגד רצונו, וכי האם אינה מאפשרת לו אפילו לשוחח אתה טלפונית. ביה"ד מחליט ביום ט"ז במרחשוון תשע"ב (13.11.2011) על החזרת המשמורת הקבועה לאם, זאת מן הטעם שטובת הקטינה היא שתישאר לעת עתה עם אמה, לאחר שכאמור האם קבעה עובדות בשטח ולקחה אותה עמה לחו"ל, ולאור העובדה שבנקודת הזמן ההיא הבת כבר שוהה אצל האם קרוב לשנה, כשכל אותו הזמן היא אינה בקשר עם אביה כלל.

בדיון מיום כ"ט בשבט תשע"ב (22.2.2012) במעמד הצדדים, כאשר גם בו האשה מיוצגת ע"י אביה, נדחתה בקשת ההגירה של האם, והוחלט בתאריך ה' באדר תשע"ב (28.2.2012) כי תביעה זו "מקומה שתידון בבית המשפט האזרחי". ייתכן שהדבר שהוביל את ביה"ד להחליט כך היא העובדה שבדיון זה מעורב עניין חטיפת ילדים, אשר חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, מסמיך לעסוק בעניינו רק את בית המשפט לעניני משפחה.

ד. תביעת האב לקיום הסדרי ראייה עם בתו

לאחר פסיקת ביה"ד בנושא המשמורת, הגיש האב החל מיום ז' בטבת תשע"ב (2.1.2012) בקשות חוזרות ונשנות לקביעת הסדרי ראייה עם בתו. האם התעלמה כל העת מתגובה לבקשות אלו, והסתפקה בהגשת בקשות הגירה חוזרות ונשנות.

ביום י"ג בתמוז תשע"ב (3.7.2012) הגיש האב לבית הדין הרבני תביעה נוספת בעניין קביעת הסדרי ראייה, ובמקביל הגיש באותו יום לבית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע תביעה נזיקית נגד האישה ואביה בגין חטיפת הבת. בתביעתו חוזר האב על הסכמתו מחוסר ברירה כי מקום מגוריה של בתו יהיה בחו"ל, מן הטעם שהוא מודע לכך שהילדה כבר התאקלמה שם, אך הוא חוזר בתוקף על דרישתו לקיום הסדרי ראייה עם הבת. בכתב ההגנה מסבירה האם כי קיימת אי הסכמה על עלויות הטיסות, ומתלוננת על אי הארכת הדרכון מצד האב. האב מצדו משיב כי אינו מחדש את הדרכון מחשש שהדבר יביא להעלמות הבת מחייו כליל.

ביום כ"ד בטבת תשע"ג (6.1.2013) הובאו הצדדים (האם ע"י ב"כ) בבית המשפט להסכמה על הסדרי ראייה. אולם בסופו של הליך סירבה האם לחתום על ההסכמות. בו ביום מגישה האישה בקשה לבית הדין הרבני לסגירת התיק, ולאחר התנגדות האב נותר התיק פתוח.

גם בחופשת החורף של אותה שנה לא שלחה האם את בתה לארץ, והאב לא התראה עם בתו זה שלש שנים...

ביום ד' באדר תשע"ג (14.2.2013) התקיים דיון בבית הדין הרבני אשר היה אמור בין השאר לעסוק בשאלת הסמכות וכפילות ההליכים בביה"ד ובביהמ"ש. בתחילת הדיון התברר כי לאבי האישה אין ייפוי-כוח מתאים מבתו, וכי היא טרם מיוצגת מטעם הסיוע המשפטי. לאחר הפסקה בדיון חזרו הצדדים, ולאחר שאבי האישה הודיע לבית הדין כי האישה ביקשה שהוא ייצג אותה בבית הדין, בית הדין נענה לבקשה ומינה את אבי האישה לייצגה באותו דיון. הדיון בביה"ד עסק באופן קיומם של "הסדרי הראייה" תקינים, ובניסיונות למציאת פתרון מוסכם ובדיקת אפשרות לקיום מפגש של הבת הקטינה עם אביה בעת הגעתה של האישה לארץ. לפי הפרוטוקול מאותו יום, בדיון זה אין הצדדים מעוררים את שאלת הסמכות כלל.

בתאריך ט"ז באדר תשע"ג (26.2.2013) שולחת האם את תגובתה לבית הדין, שבה היא מודיעה כי במסגרת קיום הסדרי הראייה, היא מוכנה להתחייב שלא להגר מארה"ב למדינה שלישית, וכן להתחייב לשלוח את הבת לביקורים בישראל. מאידך גיסא, היא מתנגדת להתליית ההסכם בהטלת ערבות אישית על אביה לקיומו של ההסכם. בית הדין מעביר לאב את תגובת האם, ולאחר חילופי תגובות מודיעה האישה בתאריך ד' באייר תשע"ג (14.4.2013) באמצעות ב"כ, כי אם האיש יחתום על הארכת הדרכון ויממן את כרטיס הטיסה, תביא האישה את בתם הקטינה לביקור בבואה לארץ, כשברקע סירוב האב לחדש את דרכון בתו משום החשש האמור לעיל. ביום ט"ו באייר תשע"ג (25.4.2013) החליט בית הדין כי עלות כרטיסי הטיסה תושת על בני הזוג לחצאין אם יסכים האב לחידוש הדרכון. בתאריך כ"ו באייר תשע"ג (6.5.2013) שולחת ב"כ האם "הודעה דחופה" לבית הדין שבה הוא מודיע כי האם מתנגדת להחלטת בית הדין.

וכך, למרות הבקשות החוזרות ונשנות לקיום הסדרי ראייה מוסכמים, ועל אף הדיונים הארוכים וניסיונות הגישור, דבר לא השתנה, והאב לא התראה עם בתו ולו פעם אחת מזה שלש שנים וחצי.

ה. ניסיון האם לנשל את האב מזכותו הטבעית לאבהות על ידי אימוץ בחו"ל

תוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים הנ"ל, התברר למפרע כי כבר ביום י"ג בשבט תשע"ג (24.1.2013) הגישה האם בקשה לאימוץ במדינת קנזס – ארה"ב. למותר לציין כי הבקשה הוגשה ללא ידיעת האב או ערכאות המשפט בארץ הדנות באותה שעה בעניינה.

רק ביום כ"ב באייר תשע"ג (2.5.2013) מגלה האב את בקשת האימוץ של האם בארה"ב, והוא מגיש לביה"ד הרבני "בקשה דחופה ובהולה" להוציא החלטה הקובעת כי ענייני המשמורת והסדרי הראייה של הבת הן בסמכותו הבלעדית של ביה"ד הרבני. בית הדין קובע מועד לדיון בתאריך בו אמורה האם להגיע לארץ לצורך קיום דיון הוכחות בבימ"ש לענייני משפחה. האם שולחת ביום כ"ו באייר תשע"ג (6.5.2013) התנגדות להחלטת בית הדין בדבר חלוקת עלות כרטיסי הטיסה וביקור הקטינה בארץ.

בתאריך כ"א בסיון תשע"ג (30.5.2013) נערך דיון בבית הדין בנוכחות האב והאם ובאי כוחם. הדיון נסב סביב הסדרי הראייה של הבת ואפשרות הגעתה לארץ. הוחלט על אופן המשמורת והסדרי ראייה, וסוכם כי האב יחתום על דרכון הבת. כן היתה הסכמה על העמדת ערבויות מצד הסב, אבי האם, וכן ניתנה התחייבות מצד האם כי אם לא יקוימו הסדרי הראייה, תועבר משמורת הבת לידי האב.

יצוין כי גם בדיון זה לא הועלתה שאלת הסמכות, ואף נאמרו מצד האם התבטאויות המביעות הסכמה לסמכותו של בית הדין. בסופו של דיון אף חתמה האישה על הצהרת התחייבות "לקיים את החלטות ביה"ד בענייני הסדרי ראייה".

בעקבות ההסכמות הנ"ל, שלח האב את דרכון בתו לחו"ל. אולם ביום י"א באב תשע"ג (18.7.2013) מודיעה האם כי הבת לא תגיע לחופשה בארץ עקב שביתה...

בכל אותה העת בה התנהלו ההליכים בביה"ד הרבני לא פסקה האישה מניהול הליכים להוצאת צו אימוץ בארה"ב. וכך, ביום י"ז בתמוז תשע"ג (25.6.2013) הוצא צו אימוץ לילדה בארה"ב.

ביום י"ט בתמוז תשע"ג (27.6.2013) מוציא בית הדין פסק ארוך ומנומק (התפרסם באתר נבו) בו הוא מתאר את השתלשלות ההליכים עד לאותה עת, ובסיומו הוא מחליט כי סמכות השיפוט הייחודית בנושאי המשמורת והסדרי הראייה שבתביעה זו, בעניין בתם הקטינה של הצדדים היא של בית הדין הרבני.

תגובת האם לקביעה הנ"ל היא שהאימוץ נעשה באופן חוקי וכי הסמכות נתונה לבית הדין רק למשמורת והסדרי ראייה.

נאמן להחלטתו הנ"ל, מחליט ביה"ד ביום ט"ו באלול תשע"ג (21.8.2013) על הסדרי ראייה לבת עם אביה, ובתגובה שולחת האם את בקשת "האב המאמץ" הטרי – "לא להפריע לו לגדל את בתו החוקית".

האם אף הגדילה לעשות והגישה בקשה למשרד הפנים באשדוד לשנות את שם הבת, כמובן בלא להתחשב בדעת האב, שלדעתה כבר אינו האב.

ביום כ"ח בתשרי תשע"ד (2.10.2013) מגיש האב בקשה לצו עיכוב יציאה נגד האם.

ו. הכנסת הבת לישראל בעורמה, וסירוב האם להפגישה עם אביה

קרוב לשנה לאחר מכן, ביום ז' באלול תשע"ד (2.9.2014) הבת נכנסת לארץ תחת השם "ב' ג'". האם לא מדווחת על כך לאב או למי מהרשויות הדנות בענייני המשמורת. נראה כי האם סבורה כי בקבלת צו האימוץ הבלתי חוקי היא "מחקה" את קשר הדם בן הבת לאביה, ובהתאם לכך איננה מחויבת לעדכנו או את מי מהרשויות השיפוטיות בדבר הגעת בתו לארץ. יצוין כי באותה העת לא התראה האב עם בתו במשך תקופה של ארבע שנים ומחצה. אולם לדידה של האם צו האימוץ חוקי, ובכך תמה אבהותו של האב כלא היתה.

האב מגלה את עובדת שהותה של בתו בארץ במקרה ומבקש לראות אותה. כפי שיפורט להלן, בארבעת החדשים הבאים מתנהלים בין הצדדים מגעים למינוי יעוץ מקצועי מוסמך להסדיר מפגש של האב עם בתו, שכן גם לאב ברור שלאחר נתק כה ממושך המפגשים צריכים להיעשות בהדרגה ובליווי יעוץ מקצועי. האם מנהלת משא ומתן כאילו הסדרי הראייה עם האב נתונים להחלטתה הבלעדית, תוך התעלמות מהחלטות בית הדין ומחוות דעת משפטיות מוסמכות שיובאו להלן. במהלך המשא והמתן האם אף מודיעה לאב רשמית כי זאת הפעם האחרונה שהוא יתראה עם בתו שלו...

 

ז. החלטות משפטיות קודמות בנוגע לסמכות בית הדין לדון בעניין הבת

אף על פי שהאם הודתה בעבר בסמכות בית הדין לדון ולהחליט בעניין הסדרי הראייה והמשמורת, בשלב זה האם מגישה ערעור לבית הדין הגדול בנוגע לסמכות בית הדין להמשיך ולדון בעניין הקטינה. עיקר טענתה היא כי צו האימוץ שהוצא בארה"ב הוא חוקי, וכעת אין לאב הביולוגי כל זכות טענה בנוגע לקטינה. ביה"ד הגדול בתיק מס' 802659/2 דוחה ביום ט' באלול תשע"ד (4.9.2014) את הערעור וקובע:

האם הגישה ערעור שבו תבעת לבטל את פסק הדין של בית הדין האזורי מאחר שהבת עברה אימוץ בארה"ב ולפי זה אביה המאמץ הוא מר ג' ל'.

ביה"ד בדק את הערעור והגיע למסקנה שאי אפשר לקבל את הערעור מכמה נימוקים:

הנימוק הראשון: הבקשה הוגשה הרבה לאחר תום המועד שלפי תקנות הדיון אפשר להגיש ערעור.

הנימוק השני: המערערת לא צירפה לכתב הערעור ולא לאחר מכן העתק נאמן למקור של פסק הדין שעליו היא מבססת את ערעורה, של ביהמ"ש בארה"ב הקובע אימוץ לטענתה, בצירוף אימות קונסולרי, או בצירוף תרגום מאומת כחוק בדרישות פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971.

הנימוק השלישי: מסגרת הערעור דנן הוא על החלטת ביה"ד כי הסמכות בענייני המשמורת והסדרי ראייה היא לו ולא לבהמ"ש לעניני משפחה, ואילו תוכנו של הערעור אינו על כך, אלא על שאלת הפורום הנאות ועל הסמכות הבין-לאומית בעקבות החלטת ביהמ"ש שבארה"ב, לטענתה, ואשר מדבריה עולה כי החלטה זו ניתנה לאחר שביה"ד נתן את החלטתו נשואת הערעור, וממילא שאלה זו לא הובאה לפני ביה"ד האזורי ולא נדונה בהחלטתו זו.

לכן אי אפשר לערער בנושא שלא נידון בבית הדין האזורי.

מכל הנימוקים האלו ביה"ד דוחה את הערעור

ניתן היום י"ב אלול התשע"ד (07.09.2014).

לאחר שהערעור בעניין סמכות ביה"ד האזורי נדחה, מפנה ביה"ד האזורי את הצדדים ביום ח' בתשרי תשע"ה (2.10.2014) לתסקיר עו"ס ביחידת הסיוע של ביה"ד. שם עולה הניכור ההורי וההסתה המכוונת של הבת על ידי האם נגד האב. ואכן, במשך כל אותה תקופה שבה הבת שוהה בארץ, האם עושה הכול כדי שהאב לא יראה את בתו ולו לרגע קט. היא מסכלת פגישות עם יועצים מקצועיים, מסיתה את הילדה, ואף מבקשת משמורות זמניות מטעם הרווחה, הכול תחת אצטלה של דאגה לשלום הבת.

שלשה ימים לאחר מכן, ביום י"א בתשרי תשע"ה (5.10.2014) מחליט בית הדין כי בהתדיינות האם לאחר צו האימוץ היא הקנתה לביה"ד את הסמכות לדון בעניין. וזו לשון ההחלטה:

ב"כ האם כפר בסמכות ביה"ד לדון בנושא הסדרי הראייה בין האב הביולוגי לבין הקטינה. ב"כ האם טען כי בהתאם לדיני המשפט הבין-לאומי הפרטי, ביה"ד הרבני מחויב לפעול ע"פ פסיקת ביהמ"ש בארה"ב שהוציא צו אימוץ לקטינה לטובת בעלה החדש של אימה של הקטינה ושלל את זכויותיו של אביה הביולוגי של הקטינה, החלטה שאומצה ע"י משרד הפנים ואף שינה את שמה של הקטינה על פיה. על כן, לדבריהם, על ביה"ד הרבני לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא כנגד הקטינה שלא בסמכות.

ב"כ האב טענה מנגד, כי ביה"ד הרבני מוסמך לדון בנושא משמורת הקטינה והסדרי ראייה משני טעמים. ראשית, ביה"ד הרבני דן בנושא הנ"ל לפני ביהמ"ש בארה"ב, ועל ביהמ"ש בארה"ב היה להימנע מלדון בנושא שנדון בערכאה שיפוטית במדינה אחרת וניתנו בו כבר החלטות בנדון. יתרה מכך, בביה"ד הרבני שני הצדדים הופיעו ברוב הדיונים, ובדיונים שלא הופיעו היתה האם מיוצגת ע"י ב"כ כדין, וההחלטות ניתנו לאחר שמיעת דברי שני הצדדים. אולם בפני ביהמ"ש בארה"ב האב לא הופיע ואף לא היה מיוצג, וזאת מחמת העלויות הרבות הכרוכות בהליך המשפטי בארה"ב שהאב לא היה יכול לשאת בהן, ולמעשה לא נתנו לו את "יומו" בביהמ"ש ולא נשמעו טענותיו, בניגוד עקרונות הצד הטבעי, ולכן אין כל תוקף לפסק האימוץ של ביהמ"ש בארה"ב שניתן במעמד צד אחד.

שנית, האם הופיעה בדיונים בפני ביה"ד הרבני ובנוכחות ב"כ, וטענה לגופו של עניין ואף התחייבה (בהצהרת התחייבות שהצהירה האשה בכתב לפני ביה"ד, בדיון שהתקיים בתאריך א' בסיון תשע"ד (30.5.2014) שורות 85-80) לקיים את החלטות ביה"ד הרבני בעניין הסדרי הראייה בין האב הביולוגי לקטינה, וביה"ד נתן תוקף להצהרה הנ"ל. בכך למעשה הסמיכה האשה וב"כ את ביה"ד הרבני לדון בנושא. יתרה מכך, בדיון שהתקיים בפני ביה"ד הרבני בתאריך כ"ה באב תשע"ד (21.8.2014) הופיע ב"כ האם לדיון וטען בשם האם כי היא עומדת בהתחייבויותיה לקיום הסדרי ראייה בין האב הביולוגי לקטינה, וב"כ האם אף הוסיף ואמר כי הוא רואה את החשיבות בקיום הסדרי ראייה בין האב הביולוגי לבתו. דיון זה התקיים בביה"ד הרבני שלושה חודשים לאחר מתן צו האימוץ לבעלה החדש של האם. במהלך אותו דיון לא העלה ב"כ האם אף לא בדל של טענה לחוסר סמכות של ביה"ד הרבני לדון בנושא. לא רק שיש בכך להקנות כדי סמכות לביה"ד הרבני לדון בעניין, אלא שישנו חוסר תום לב בטענתם עתה לחוסר סמכות.

 

//דילוג - פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

י. הברחת הקטינה מהארץ בפעם השניה

ביום ה' בטבת תשע"ה (27.12.2014) עזבה האם את הארץ, לאחר שהרחיקה להדרים והניחה את בתה באילת שעה שהוריה גרים ברחובות. שם מינתה שמרטפית עד סוף החודש, והודיעה לבית הדין כי הילדה באחריותה.

במקביל מגישה האם ביום י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) מבית הדין ע"י בא כוחה עו"ד עדיאל מליץ בקשה לביטול צו עיכוב היציאה שהוצא נגדה. ביה"ד מוציא צו תסקיר למשמורת, מותיר את מינוי ד"ר ווייל על כנו, והאפוטרופוס לדין שוב מדווחת על הקשיים בקביעת פגישה עם האם.

גם במקרה זה התברר למפרע כי הודעות האם לביה"ד ובקשותיה נועדו ליצור "מסך עשן", שכן ביום י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) חזרה האם על מעשיה הראשונים והבריחה את הקטינה דרך נמל התעופה. בריחת האם מתועדת במעבר הגבולות כשהקטינה מופיעה תחת השם "ב' ג'", כמו כן, במצלמות המעבר נראית הבת עוברת ולאחריה האם. זאת בשעה שהבת אמורה היתה לדברי האם להימצא באילת הרחוקה.

ביום י"ז בטבת תשע"ה (8.1.2015) מתגלה הבריחה. ביה"ד פונה למשטרה לאיתור הקטינה כמתבקש מאירוע חטיפה. כמו כן פונה ביה"ד למשטרת הגבולות ומציין את שינוי שם הקטינה ונותן צווים לגורמים הרלבנטיים. ב-כ' בטבת תשע"ה (11.1.2015) מתקבלת הודאת הסב כי הבת בארה"ב. ב-ז' בשבט תשע"ה (27.1.2015) ביה"ד חוזר וקובע כי האב הביולוגי ש' א' הוא הוא אבי הילדה ע', וכך יש לרושמה במרשם האוכלוסין.

ב – ט"ו בשבט תשע"ה (4.2.2015) מתקיים דיון בביה"ד על סנקציות כלפי האם. האם מצידה מתעלמת במופגן מביה"ד, ואף מבטלת את ייצוגה ע"י ב"כ עו"ד עדיאל מליץ יום לפני הדיון הקבוע לה ב-15.4.15. בדיון בירושלים מופיעים האב וב"כ. האם לא מופיעה. בדיון נפסק קנס בסך 50,000 ₪, ובנוסף 1000 ₪ בכל חודש עד להשבתה של הבת לארץ. כן מוצא צו להמצאת התצלומים במעבר הגבולות:

לאחר שמיעת דברי האב וב"כ ובהעדר האם, ביה"ד מחליט כדלהלן:

א.   ביה"ד מורה בצו למנהל נתב"ג ולמשטרת נתב"ג להעביר לביה"ד תוך 30 יום את תצלומי האירוע המתעדים את יציאתה של הבת א' (ע') ל' ת.ז.... מהארץ בניגוד לחוק.

ב.   מחייבים את האם בקנס של 50,000 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין הפרות האם את החלטות בית הדין ובגין ביזיון בית הדין.

ג.    מחייבים את האם בסך של 1000 ₪ בכל חודש החל מהתאריך 1/5/15 לטובת אוצר המדינה, עד להשבתה של הבת א' (ע') ל' ת.ז.... לארץ.

תגובת האם מיום 3.5.15 להחלטה הנ"ל היא הגשת תביעה נזיקית נגד האב ובית הדין הרבני ל F.B.I, לא פחות. ביום 15.6.15 מורה ביה"ד למשרד הפנים להחזיר את רישום פרטי הבת לקדמותו.

 

//דילוג - פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

 

עד כאן העובדות, ומכאן עובר לדיון המשפטי:

יא. סמכות ביה"ד לדון בעניין המשמורת והסדרי הראייה

מהתנהלות האם בהליכים המשפטיים בארץ לפני הוצאת צו האימוץ, במקביל להוצאתו, ולאחר הוצאתו, עולה בבירור כי גם בלי להזדקק להחלטות וחוות הדעת המשפטיות בקשר לאי-חוקיות האימוץ, הרי שקנה בית הדין את סמכותו לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה, וסמכות זו לא ניטלה ממנו מעולם. כידוע הבעת הסכמה לסמכות בית הדין לדון יכולה להתבטא גם בדרך של "מכללא", על ידי התנהגות המוכיחה על קבלת הסמכות למעשה, כגון על ידי שיתוף פעולה בדיון וטענת טענות בפני בית הדין. כפי שהדבר עולה מדבריו של בית המשפט בכמה הזדמנויות, כמו בבג"ץ 109/53 לוי שיף נ' רחל שיף ויו"ר ההוצל"פ, חיפה, פ"ד ז 543:

אין המבקש חולק על כך, לאחר שהוזמן ע"י בית-הדין הרבני הוא נענה להזמנה, הופיע בפני בית-הדין ונטל חלק בדיונים אשר לפניו. התנהגותו זו כמוה כהסכמה לשיפוטו של בית הדין הרבני, ולפיכך היה בית-הדין מוסמך להיזקק לבקשת המשיבה... הואיל ועניין החזקת ילד הנהו עניין המעמד האישי אשר בית הדין הרבני רשאי לפסוק בו בהסכמת הצדדים.

וכן בדברי בג"ץ 283/72 הרצל בוארון נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"מ כו (2) 727:

אמנם הסכים העותר לשיפוטו של בית-הדין הרבני בתביעה הראשונה של המשיבה כי הרי הוא הופיע בפני בית-הדין וטען והודה בפניו. אבל שיפוטו של בית-הדין בהסכמת בעלי-הדין, לפי סעיף 9 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מוגבל לאותם ענינים של המעמד האישי המנויים בסימן 51 של דבר-המלך במועצתו.

במקרה שלפנינו ניתן להיווכח כי כמעט לאורך כל הדרך, מתקופת הגירושין ועד לעת האחרונה, שיתפה האם פעולה עם ההליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים בביה"ד הרבני, הן בכתבי הטענות שהגישה לבית הדין והן בהצגת עמדותיה בפני בית הדין, אם בעצמה ואם על ידי באי כוחה. החל בבקשות ההדדיות שהוגשו בשנת 2005 אל בית הדין והדיון שנערך בעקבותיהן, עובר דרך התביעות שהגישו הצדדים בשנת 2010 ודרך התביעה שהגיש הבעל בשנת 2012, וכלה בתגובת האם מיום 14.7.13.

אמנם בשנת 2013 האם הגישה התנגדות לניהול ההליך בבית הדין הרבני, בטענה כי יש כפל הליכים באותו נושא עם ביהמ"ש לענייני משפחה. אולם בדיון שהתנהל בבית הדין בתאריך 14.2.13 שנקבע כדי לדון במכלול טענותיה, שוב לא הועלתה על ידי בא כוחה טענת הסמכות, ומאותו דיון והלאה האם משתתפת באופן פעיל באותו הליך באמצעות בא כוחה. מפרוטוקול הדיון באותו יום עולה כי אבי האם חוזר לבית הדין, לאחר ההפסקה בדיון, עם הסכמה מפורשת של בתו שהוא ייצג אותה וידבר בשמה. ככתוב בשורות 45-41 לפרוטוקול הדיון:

41....אתה תדבר בשמה והיא מסכימה ושלחה אותך לכך?

42. האם – כן היא יודעת ושלחה אותי לדבר בשמה.

43. ביה"ד לאב – וגם ידעה ממה שדובר בדיון הקודם...

44. האב – כן, ואמרה לי שרוצה מאוד להגיע לדיון אבל...

כאמור, מאותו דיון ואילך משתפת האם פעולה באופן מלא עם דיוני בית הדין, בין בעצמה ובין באמצעות בא כוחה, ויעידו על כך הבקשות וההודעות הרבות שהגישה האישה מאז לבית הדין. החל בהודעתה כי היא מוכנה שאביה ייצג אותה בדיון בבית הדין שעסק בהתוויית הסדרי הראייה של הבת, והמשך בהודעתה לבית הדין כי לחלק מההסכמות שסוכמו בבית הדין היא מסכימה ולחלק היא מתנגדת. כל אותה העת האם מגיבה לגופן של טענות האב נגדה, ומציעה דרכים למימון הגעתה של הבת לביקור. בכל ההליכים הללו לא הועלתה ולו פעם אחת התנגדות האישה לסמכות בית הדין לדון בעניין.

האם אף חזרה והביעה הסכמה לסמכות בית הדין לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה בדיון שנערך בבית הדין ב-30.5.13. יתירה מזו, לא זו בלבד שלא הביעה האישה כל התנגדות לסמכות בית הדין, אלא אף הכירה באופן אקטיבי בסמכויות בית הדין, באמרה באמצעות ב"כ:

"ולעניין הערבויות, מאחר שכל ההליך התנהל בפני ביה"ד באם תרצה לצאת אנו נגיש בקשה לביה"ד וביה"ד יאשר" (שורה 33-32 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ולכן חשוב לנו שביה"ד ימנה פקידת סעד לפני שתגיע הילדה לארץ אלא אם כן ביה"ד חושב על מתווה אחר. ולגבי נושא הערבות, כפי שביה"ד הציע הוא יחויב ברגע שתגיע לארץ להחזיר אותה" (שורה 39-38 לפרוטוקול).

בסיום הדיון אף חתמה האם בפני בית הדין על הצהרה שבה היא מתחייבת כי:

"אדאג לקיים את החלטות ביה"ד בענייני הסדרי ראייה ובמידה... אני מודעת לכך שהדבר עלול לגרום להעברת המשמורת של הילדה ע' א' לידי האב".

גם לאחר הוצאת צו האימוץ בחו"ל התקיימו דיונים והמשיכו לזרום בקשות מצד האם. לדוגמה, בדיון ב-21.8.13, כשלושה חדשים לאחר מתן צו האימוץ, נקבעו הסדרי ראייה, ולא עלתה במהלכו שום טענה מצד ב"כ האם על חוסר סמכות. מכל הנ"ל עולה כי יש חוסר תום לב בטענת האם לאחר מכן לחוסר סמכות של בית הדין.

אם כן, כיון שהוכח ותועד כי האם ניהלה הליכים משפטיים לאחר מתן צו האימוץ, הרי שאין היא יכולה להיתלות בצו זה בטענת חוסר סמכות. כך גם נכתב בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה כי אי ניתוק הקשר המשפטי בין הקטינה לבין התובע במדינת ישראל וניהול הליכים מקבילים ע"י האם מקנה את סמכות לבית הדין וכמובא לעיל.

עוד נדחתה בקשת האם לחוסר סמכות ע"י בית הדין הגדול מטעמיו הוא, כמובא לעיל.

לכן, על פי העולה מהאמור לעיל ומכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, מחליט בית הדין כי סמכות השיפוט הייחודית בנושאי המשמורת והסדרי הראייה בעניין בתם הקטינה של הצדדים היא של בית הדין הרבני.

מעבר לאמור לעיל, טענת האם לחוסר סמכות עקב הוצאת צו האימוץ דינה להידחות על הסף לאור העובדה כי צו האימוץ אינו חוקי, כמבואר בדברי היועץ המשפטי לממשלה באר היטב:

3.   עמדתנו היא כי החלטה הנ"ל של מדינת קנזס חסרה נפקות לפי דיני מדינת ישראל וכי יש לראות בתובע, אביה הביולוגי של הקטינה – כאבי הקטינה.

יב. קביעה – הוצאת הקטינה מהארץ על ידי האם שלא כדין

ממהלך האירועים אין ספק כי התנהלות האם ראויה לגינוי בכל שפה ועל פי כל חוק. לא נטעה אם נאמר כי האם השתמשה בידיעותיה ובניסיונה במסגרת תפקידה ליבוא עובדים זרים לארץ, תפקיד בו נחשדה בתעלולים מעין אלו בעיני רשויות החוק, ויישמה אותם כלפי בתה שלה.

ונפרט כמה ממעללי האם: הסתרת מידע על מקום המצאות הבת מהאב ומרשויות החוק הדנות בעניינה; ניהול הליכים משפטיים בחו"ל במקביל ובסתירה להליכים משפטיים המתנהלים בארץ, ואשר להם הוקנתה סמכות ברורה אם מטעם האם בעצמה ואם מטעם החוק כאן בארץ; התעלמות מהחלטות בית הדין, מעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומהחלטות שיפוטיות אחרות; סיכול מכוון של כל הסדרי הראייה של האב עם בתו או עם מי מהממונים משפטית לכך; הברחות בדרכים עקלקלות ממעברי הגבול, והעולה על כולנה – הסתמכות כעובדה מוגמרת על צו אימוץ הנוגד את החוק ואת המוסר האנושי הטבעי ואת העמדה המשפטית של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, תוך ניסיונות למחיקת זהות האב הביולוגי, והסתה מכוונת של הבת נגד אביה. די בכל הנ"ל כדי להורות על החזקה בלתי חוקית של הקטינה, אזרחית מדינת ישראל, בניגוד לרצון אביה הטבעי והחוקי. זאת מלבד הודעת משטרה על הוצאתה שלא כדין בזמן שעומד בתוקפו צו עיכוב היציאה מהארץ נגד הקטינה.

לסיום, לא למותר יהיה לצטט את התפארות האשה במעשיה בפרהסיא ובריש גלי. בדבריה יש הודאה מפורשת במעשה החטיפה, ומהם ניתן לעמוד על הזלזול שהיא רוחשת לרשויות המוסמכות ולמערכות המשפט והדין בארץ.

ראשית, בתגובת האם לבית הדין הרבני מיום י"ב בשבט תשע"ה (1.2.2015) כותבת האשה:

"האם לא ביזתה את החלטת ביה"ד, אלא ביה"ד הוא שביזה את החלטות ביהמ"ש בארה"ב ואת הדין הבין-לאומי והצדק הטבעי כאשר פגע בהומוגניות המשפחה וניסה לפרקה. האם לא תשלם שום קנס על הצלתה המופלאה של בתה מיד שוביה, ומודה לא-ל פודה שבויים שהיה בעזרתה, וחילץ את הילדה מציפורני האב הביולוגי אשר קיבל סיוע מביה"ד הרבני. לאם אין רכוש ונכסים בישראל או בארה"ב, ואין דרך לממשלת ישראל לשדוד ממנה בכפיה ולו פרוטה שחוקה".

אין דבר רחוק מהמציאות יותר מתיאור זה, המציג את מלחמתו של האזרח הקטן העומד לבדו מול גורמים מוסדיים רבי השפעה ויכול להם.

כך גם כותבת האם בהודעה לעו"ד עדיאל מליץ ב-כ' בניסן תשע"ה (9.4.2015) על רשויות החוק במדינת ישראל:

"אין להם יותר שמץ לגיטימציה בעיני, אני לא קוראת יותר את ההחלטות שלהם. שיתדיינו בינם לבין עצמם ושיחליטו בינם לבין עצמם מה שהם רוצים. שיבושם להם, זה לא מעניין אותי".

"כך או כך אני את חלקי עשיתי מעל ומעבר. השקעתי אלפי דולרים ויותר מדי זמן יקר כדי לשתף פעולה ויותר מזה אני לא משתתפת. שיחליטו מה שהם רוצים".

"אל תבזבז עליהם עוד זמן. הם יכולים לתת כל פסק דין שהם רוצים נגדי ויהיה לו את הערך של הנייר שעליו הוא הודפס".

ולסיום, בכתבה המופיעה ברשת "מורנינג סאן" ביום 2.2.15 נכתב כך:

"בראיון טלפוני ביום שני, ד' ל' אמרה כי היא הצליחה בעצמה למקם את א' בטיסה חזרה לארה"ב: הצלחתי באורח נס להוציא אותה משדה התעופה המאובטח ביותר בעולם מבלי שאף אחד יראה אותה... ד' אמרה שברור לה שבדרך בה הוציאה את א' היא הפרה את החוק הישראלי ולא תוכל לשוב יותר לישראל, אך לאחר השהיה הארוכה והמתישה לא אכפת לה... ישראל היא שהפרה את החוק לא אנחנו..."

בפייסבוק מיום 26.1.16 כותבת האשה:

"א' מעולם לא היתה נעדרת ומעולם לא עזבתי בלעדיה, גילינו שהחבר'ה הרעים עוקבים אחרי הפייסבוק שלי אז שתלנו מספר שקרים",

ובמכתב לביה"ד הרבני מיום 3.5.15 כותבת האשה:

"ובימים אלו אני עמלה על הגשת תביעה אזרחית בגין נזקים ועגמת נפש שנגרמו... כתוצאה מפעולותיהם העברייניות של האב הביולוגי וביה"ד הרבני."

דברים אלו הם בגדר הודאת בעל דין מפיו ומפי כתבו, והם מאששים יותר מכל את הקביעה בדבר השתתפותה הפעילה של האם בהוצאת הילדה מהארץ בניגוד לחוק ולהחלטות שיפוטיות כמפורט לעיל.

החלטה בתביעה דנן

מאחר שכאמור, בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בנושא המשמורת והסדרי הראייה של הקטינה עם אביה, וזה שנים מתנהלים בבית הדין הליכים בנושא זה, ומאחר שביה"ד קובע שישנו בסיס מוצק לחשדות שמעלה האב, ולפיהם האם, גב' ד' ד' ל', פעלה באופן ישיר ו/או עקיף להברחת הקטינה מהארץ, חרף החלטת בית הדין שאסרה בצו את יציאתה מהארץ, והיא אף ממשיכה ופועלת למניעת הסדרי הראייה עם האב או דיון בעניינם, בית-הדין רשאי להצהיר כי הילדה הוצאה מישראל שלא-כדין ובניגוד גמור להחלטות שיפוטיות.

החלטה זו היא בת-סמכות על-פי דיני מדינת ישראל, ומהווה חוות-דעת כדין לפני בית-המשפט בשיקגו כהוראת סעיף 15 לאמנת האג, וזו לשונה:

"הרשויות השיפוטיות או המנהליות של מדינה מתקשרת רשאיות, לפני הוצאת צו להחזרת הילד, לדרוש שהמבקש ישיג מרשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד החלטה, או קביעה אחרת, שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה, במידה שניתן להשיג החלטה או קביעה כאמור באותה מדינה. הרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות יסייעו עד כמה שאפשר למבקשים להשיג החלטה או קביעה כאמור."

אם כן, על פי הוראת סעיף 15 לאמנה, בית-המשפט בארה"ב יכול לפנות אל משפט ישראל בשאלה אם הקטינה הורחקה שלא-כדין מישראל, ומשפט ישראל אמור להשיב על השאלה.

משפט ישראל, כהוראת סעיף 3 לאמנה, יכול שיבוא "מכוח דין, החלטה שיפוטית או מנהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין..."

בענייננו החלטתו של בית-הדין הרבני היא משפט ישראל לעניין זה, והיא האמורה לבוא לידיעתו של בית-המשפט בארה"ב. בית-הדין הרבני בהינתן החלטתו בעניין הרחקת הקטינה ע"י האם אינו פועל בתפקיד אקטיבי, ותפקידו אינו כתפקיד בית-המשפט בארה"ב שלפניו ככל הנראה מתברר עניינם של הצדדים בעלי-הדין שבפנינו. תפקידו אינו אלא להצהיר על זכויות בעלי-הדין לפי משפט ישראל לעניין זכויות המשמורת הסדרי הראייה והפרתם. זאת מוסמך הוא לעשות, וזאת חייב הוא לעשות.

לאור השתלשלות האירועים המפורטת לעיל באריכות, אין מקום להיתממותה של האם כי לא סייעה לבתה לברוח. חזרתה של האם לארץ, והימצאות האם והבת מיד לאחר מכן בנמל התעופה כשהן עוברות בזו אחר זו וטסות באותה טיסה, מהוות עדות ברורה למזימתה של האם. אם לא די בכך, הרי שהתפארות האם ותגובתה לבית הדין מהוות הודאת בעל דין למעשיה, ודבר שפתיים אך למחסור.

לאור האמור קובע בית הדין כדלהלן:

א.     הילדה ע' א' ת.ז...., או בשמה האחר א' או ב' ג', בתו של ש' א' ת.ז...., הוצאה שלא כדין מגבולות מדינת ישראל.

ב.     סמכות בית הדין לפי חוק מדינת ישראל על קביעת משמורת הקטינה והסדרי הראייה בעינה עומדת.

ג.      מבחינת חוקי מדינת ישראל הרי שצו האימוץ אינו תקף בישראל, לא חל מעולם, ובטל מעיקרו.

ד.     בית הדין חוזר על החלטותיו השיפוטיות כי על האם להשיב מיידית את הקטינה לגבולות מדינת ישראל.

ה.     על האם לשלם באופן מיידי את הקנסות שהוטלו עליה לטובת אוצר המדינה.

ו.      אם הדבר יבוקש, ייתכן שישקלו צעדים גם נגד אבי האם, וזאת אם המבקש יצליח להוכיח כי היה סיוע מצדו בהברחת הקטינה מן הארץ שלא כדין.

ז.      ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' באדר ב' התשע"ו (17.03.2016).

הרב מיכאל צדוק – אב"ד            הרב אלימלך וסרמן                    הרב אריאל שוייצר