הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

זו מצווה וזה שכרה! מה בין הלוואה לשאר ענייני ממונות

הרב איתי אליצור
אחת המצוות הייחודיות בתורה היא המצווה להלוות ללא רבית. מצווה זה היא חלק ממצוות צדקה, ונחשבת לאחת מדרכי הצדקה המעולות. למצוות זו השפעה גם על יכולת גביית החוב. המאמר פורסם בעלון "מעט מן האור" תשס"ג.

זו מצווה וזה שכרה!

מה בין הלוואה לשאר ענייני ממונות

 

נאמר בפרשת ראה שהמלוה חייב לשמוט את חובו בשנה השביעית. מצווה זאת היא חלק מקבוצה גדולה של מצוות, שבהן התורה מיעטה את כוחו של הנושה לגבות מהלווה. התורה ציותה לא להיות לו כנושה, ולשמוט את חובו.  התורה אסרה לבוא אל ביתו של הלווה ולגבות ממנו בכח. להבדיל מחייבים אחרים, כגון מי שהזיק או מי שצריך לשלם לשכיר, שבהם התירה התורה לבוא אל ביתו של החייב ולגבות ממנו בכח (ב"מ קטו., רמב"ם מלוה ג ז), וכן להבדיל מניזק ושכיר וכיו"ב, שרשאי לתקוף אותו ולגבות את חובו, וודאי להבדיל מגנב שאם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כב ב), כי אפילו גופו ערב לגנבתו. הלווה אינו מסור ביד המלוה לתפוש את גופו (רמב"ם מלוה ב א, חו"מ צז טו).

עוד לומדת הגמרא (ב"מ קיג:) שאף כשבאים בית הדין לגבות, הם מניחים ביד הלווה את כלי ביתו ותשמישו ולא מוכרים אותם לגביית החוב. התורה הרעה את זכותו של המלוה לא רק מתובע גניבה אלא אף מניזק, שמהתורה דין הניזקין לגבות בעידית, כלומר: הם גובים מהנכסים הטובים יותר של המזיק, ואילו דינו של המלוה מהתורה בזיבורית (גיטין ה א). יתרה מזאת, להבדיל מגנב, ניזק, מעסיק, ושאר חייבים שהתורה האריכה בביאור חיובם לשלם, אין בתורה ציווי מפורש על הלווה לפרוע את חובו. אמנם אנו לומדים זאת מן הכלל, מכלל שאמרה תורה שלא יגבה את הריבית נמצא שאת הקרן יגבה, ומכלל שאמרה תורה שלא יגוש בשביעית נמצא שלפני השביעית יגוש; ואולם לא למדנו זאת ממקום שבו באה התורה ללמדנו שיגבה, כנזיקין וגנב, אלא ממקום שבאה התורה ללמדנו שלא יגבה, ומכלל לאו אתה שומע הן.

מסתבר שטעם הדבר הוא שלהבדיל מגנב שחטא חטא חמור, וראוי שאפילו גופו ישתעבד כדי לתקן את מה שעשה, ולהבדיל ממזיק שאמנם לא התכוון להזיק אך הזיק, הלווה לא חטא. התורה עצמה מנמקת זאת בפרשת השבוע, באמרה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך...". המציאות בעולם היא שיש אביונים שצריכים הלואה; אירע שהוא אביון ואתה עשיר, ובה במידה יכול היה להיות הפוך. הלווה אינו אדם רע, דרכו של עולם הוא ולא ראוי שעני יילחץ ע"י אחיו.

. . .

אמנם יש לשאול על כך שאלה גדולה: אמנם נכון שמבחינת החייב יש מקום להחמיר דוקא על מזיק וגנב ודומיהם ולהקל על הלווה, אבל מצד הנושה נראה הדבר הפוך: הניזק והתובע גניבה לא עשו שום מצוה; אירע הדבר ונגרם להם נזק. אך המלווה הלא עשה מצווה. ונשאלת השאלה: זו מצווה וזה שכרה? הזהו גמולו של האיש שעשה לחברו טובה והלווהו את כספו, שינעלו את הדלת בפניו ויִקשה עליו לקבל בחזרה את כספו, ואולי לא יקבלנו כלל?

השאלה מתעצמת כאשר אנו רואים בפרשתנו שמי שאינו מלווה מפני השמיטה הקרבה נקרא בליעל. ויש לשאול: וכי בליעל הוא? הוא אינו רוצה להלוות מפני שהוא יודע שאם ילווה יפסיד את כל כספו. מפני כך נקרא בליעל? ועוד - כשהתורה כ"כ מחמירה עם המלווה, וכי אין חשש שהעשירים יירתעו ולא יקיימו עוד את המצווה הזאת?

על כך עונה התורה בפרשתנו: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך". כלומר: אל תדאג לכספך, כי ה' ידאג להשיבו אליך אם תקיים את מצוותיו.

. . .

עם זאת מצאנו במשך הדורות שהיו אנשים רבים שלא סמכו על ההבטחה הזאת של התורה ונמנעו מלהלוות, ועברו על האמור בפרשה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". כדי להצילם מן העבירה התקין הלל פרוזבול (שביעית י). המנעותם של העשירים מלהלוות הזיקה לא רק להם, שגרמה להם לעבור עבירה, אלא בעיקר ללווים. לכן תיקנו חכמים תקנות רבות להקל על המלווה לגבות את חובו, כדי "שלא תנעל דלת בפני לווים". כך תיקנו (גטין מט:) שיגבה המלווה מן הבינונית (ולא מן הזיבורית כדין תורה), ותיקנו (סנהדרין לב.) שבית דין יגבו בלי דרישה וחקירה, שיגבה מנכס שכבר נמכר לאחרים (ב"ב קעה:) ועוד.

אך עם כל התקנות האלה, עדין קשה הגבייה מהלווה יותר מהגבייה מחייבים אחרים, ועדיין יש לזכור שתקנות אלה אינן אלא בדיעבד, משום שאלמלא הן יחטאו העשירים ולא ילוו כלל. אך מלכתחילה, מדין תורה, יש לפתוח את היד לאחינו האביון ולא להרע את הלב, וגם אם ע"י כך יפסיד העשיר את כספו - כי דרך העולם שיש בו עניים ועשירים, וצריך העשיר לזכור שלא ניתן העושר דוקא לו אלא ע"י ה', כדי שיקיים בו מצוות. ואין ראוי שיעמוד האח הלווה העני בבושת פנים ויפסיד את כל אשר לו לאחיו העשיר שהלווה לו.

 

 

איתי אליצור

מכון משפטי ארץ, עפרה