הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

פרשת זכור - מבחן האמונה והכפירה

אחרי שנלחמו ישראל בעמלק, ואמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". הצווי חוזר בספר דברים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:  וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

הצווי הוא לדורי דורות, שנאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

מה יש במעשהו של עמלק, שמביא לצווי חמור כל כך, לדורי דורות? הלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. מצרים ששעבדו את ישראל וזרקו את בכוריהם ליאור קבלו בתורה יחס די חיובי. מה מיוחד בעמלק?

היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.

יאמר מי שיאמר: אנטישמיות. ואולם, לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי בשביל לתקוף עם שהולך במדבר בלי צבא, עמוס כלי כסף וכלי זהב. בפרט אם פרנסתך הקבועה היא משוד עוברי דרכים במדבר, ואין לך שום פרנסה אחרת. (שכפי שאנו רואים מכמה מקומות בתנ"ך, זה ככל הנראה היה מקצועו של עמלק).

אז נכון, זה לא יפה לזנב נחשלים ולתקוף דוקא את החלשים. אבל מצד שני, מה אתה מצפה משודד? שיתקוף את החזקים?

אם כך, אולי נאמר שהיא היא. את עמלק צריך להשמיד משום שהם עם של שודדים, שאינם תורמים דבר לעולם ואינם עוסקים בבניינו, אלא רק גוזלים את עמלם של אחרים. אלא שנשאלת השאלה: האם משום כך יש להשמיד את זכרם מתחת השמים?

אפשר שכן, עם כזה הוא העם המייצג את כל הרוע. עם שאינו נותן לָעולם דבר אלא רק נהנה מעמלם של אחרים, עם שאינו תורם דבר לעולם ולכן העולם לא זקוק לו. עם שכל מהותו משדרת אי-יראת אלהים. מי שחושב שאין משמעות לעולם ואין לו אלא להשיג את הממון הכי זמין ולהנות ממנו, כנראה לא מאמין שיש כוונה ומשמעות בכל זה, ושיש מי שברא את זה בכוונה תחילה. את זה צריך לאבד.

ואולם, אי אפשר לנתק את הצווי למחות את עמלק מההקשר ההסטורי שלו. התורה לא מצוה להשמיד את כל עמי השודדים החיים במדבר. התורה מצוה להשמיד את עמלק בגלל מה שעָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

ואולי זהו הענין. אל תאמר במקרה קרני בדרך, ואילו עם אחר היה עובר כאן היה תוקף את העם האחר. אין זה מקרה. זכור את העם שהעז להלחם בישראל בני ה', ומְחֵה את זכרו מתחת השמים.

ויתכן שמגלת אסתר תוכל לפתור את התעלומה הזאת. המגלה טורחת לתאר את המן כ"הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי". המגלה מדגישה שהוא אגגי, כלומר עמלקי. וגם במקרה של המן, אפשר בהחלט להסביר את שנאתו אל מרדכי ואל היהודים גם בלי להזדקק לאנטישמיות. מרדכי, בגלל שהוא יהודי, פוגע בכבודו של המן. לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי כדי לשנוא את מרדכי ואת היהודים. ועם זאת, כל מי שמכיר את ההסטוריה היהודית, יודע בדיוק מה עומד מאחורי שנאת המן. יתרה מזאת. המן שולח אגרות אל כל מדינות אחשורוש ומתיר לגויים להרוג את היהודים. המן יודע שהוא יכול לסמוך על כך שהגויים אכן יעשו זאת. מדוע? גם כאן, ישיב מי שישיב, שהמן הבטיח להם בתמורה את שללם של היהודים. ואולם, כל מי שמכיר את ההסטוריה היהודית מבין שהמן מתבסס על רגש אחר לגמרי. המן יודע שקל מאד להתסיס את ההמון לפגוע ביהודים.

הנוכל להסביר לפי זה מדוע כבר ביציאת מצרים תקף עמלק את ישראל? האמנם עתיקה האנטישמיות עד כדי כך?

ולא ירא אלהים

התורה עונה לשאלתנו במפורש: ולא ירא אלהים. מה חטאו של עמלק? ולא ירא אלהים. זה חטאו. הוא מיצג את אי יראת אלהים שבכל העולם. וכל תשובה שניתן מכאן והלאה, מבוססת על המלים "ולא ירא אלהים".

יש שני עמים שנקראו ראשית הגויים. ישראל ועמלק. (ויש עוד מכנים משותפים ביניהם). זה מיצג את יראת אלהים, וזה מיצג את הכפירה בו. וכל העולם נע על הציר הזה ועל המאבק הזה. כל ההסטוריה היא סִפורו של המאבק בין יראת אלהים לבין כפירת אלהים, ועלינו להלחם בכפירה. תמצית היותו של עמלק היא ולא ירא אלהים.

על בסיס זה נבקש להעלות כאן כמה הסברים לחומרת מעשהו של עמלק:

א. מיד אחרי שכל העולם שמע על יציאת מצרים ועל קריעת הים, שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום וכו'. אם יבוא כעת עם של אנטישמים ויגיד "אני שונא את זה ואני נלחם בזה כי ישראל מסכנים אותי ואני שונא את אלהים ומפחד ממנו". בסדר, יש הרבה אנטישמים. אבל הם לפחות מכירים את ה'. כשיש עם שמשדר אדישות גמורה. שרואה את כל המופתים ואת כל הראיות לקיומו של אלהים ואומר שאין כאן שום דבר מיוחד והכל מקרה, והכל מוסבר על דרך הדטרמניזם, ואין כאן אלא פוטנציאל תמים לשוד. מי שרואה בעיניו את הראיה לקיום אלהים וממשיך לטעון שהכל תהליך עִוֵּר של מוטציות מקריות, והשודד החזק ישרוד, הוא מייצג את אי-יראת אלהים. מי שהאידאולוגיה שלו היא שהחזק שורד על חשבון החלשים, הוא זה שלא ירא אלהים. זאת ועוד: המערכה השניה של המלחמה בעמלק מלמדת הרבה על המערכה הראשונה. המן בן המדתא האגגי מייצג גישה אנטי אמונית ואנטישמית במובהק. רצון להשמיד את כל היהודים לשם השמדה. אבל לאחשורוש הוא שוב מוכר את הסחורה כמאגר של כסף וזהב ותו לא. תועלת כלכלית גרידא. הכופרים שכביכול מייצגים אי אידאולוגיה, ותועלת כלכלית אבולוציונית גרידא, נושאים אידאולוגיה גדולה של כפירה. ומי שלא הספיקה לו המערכה השניה, קבל לפני שבעים שנה את השלישית. אז יש כל מיני אנטישמים, יש כאלה שמדברים בגלוי על כך שישראל הם סכנה אידאולוגית לקיומם. הם אנטישמים דוקא משום שהם מבינים שיש בישראל (ובה') משהו מיוחד. עמלק כביכול כופר בזה. עמלק שונא את ה' וישראל עמו, אבל מסוה את זה ואומר שאין שום דבר מיוחד בישראל.

ב. דבר כ"כ לא הגון כמו זִנוב נחשלים, נובע כל כולו מאי יראת אלהים. אמנם זאת פרנסתך, אבל זה בזוי. יש פרנסות שרצוי לוותר עליהן. עם הגון לא נוהג כך. ירא אלהים לא נוהג כך. חִזוק לגישה זו אולי אפשר לקבל מכך שהתורה הביאה את מצות זכירת עמלק ומחיתו בסמוך למי שמחזיק איפה ואיפה ומרמה במסחר, ומיד אחרי האשה המחזיקה במבושי אויבה, דבר הדומה במקצת לזִנוב נחשלים. אולי גם פרשת יבום שהובאה לפני כן, מזכירה את אונן שנהג אף הוא ברמאות אגואיסטית. (אמנם, כמדומה שחכמים העדיפו את אפשרות א'. אבל למעשה אין הבדל גדול ביניהן. המכנה המשותף של שתיהן הוא התפישה שהעולם הוא רצף של מקרים שבו החזק שורד ולכן צריך להיות חזק ולזנב בחלשים. בקצור: ולא ירא אלהים).

ג.. אולי מבחינת עמלק הוא עשה את הדבר ההגיוני ביותר מצדו. אבל מצדנו – הוא עשה את הדבר השפל והנבזי ביותר. התורה באה ומלמדת שישראל הם לב ההיסטוריה, וכל עם נמדד לפי מה שהוא עשה לישראל.

עמלק בעצם מעשהו מייצג אי יראת אלהים. הכרה באלהים והתעקשות שהוא איננו.

אידאולוגית אי-האידאולוגיה

התפישה האומרת שאין מנהיג לבירה ואין חוק והכל מקרי – גם היא אידאולוגיה. התפישה האומרת שבטבע החזק שורד ולכן החזק יאכל את החלש – גם היא אידאולוגיה. לא במקרה גם בדורות האחרונים גדולי האנטישמיות הם אלה שהטיפו שהמקריות שולטת בעולם ואין מנהיג לבירה, ואין לעמים החזקים אלא לנצל את כחם. מי שראה את היד הגדולה והתעקש לומר שמקרה היה לנו – מלחמה לה' בו מדר דר.

את זה בדיוק באה מלחמת עמלק ללמד. לראשונה נלחמים ישראל בדרך הטבע, בחרבו של יהושע. אתם תלחמו לכם וה' יחריש. אבל כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. המבחן של ישראל במלחמה בעמלק הוא ללמד שגם כאשר הם לוחמים בדרך הטבע – נס הוא. להכיר את היד הגדולה של ה' בכל מקום.

זה לא קל. ידי משה כבדים. מבחן האמונה לא קל ולא בקלות יהיו ידיו אמונה.

את האמונה במקריות עלינו להשמיד. עם שכל מהותו היא שאין מנהיג לבירה ולכן זכותם לאכול את החלשים – מלחמה לה' בו מדר דר.

ולא במקרה העם הזה הוא עם של ממזרים. בני הפילגש שחז"ל אומרים שנולדה מביאה פסולה. שוהים בלתי חוקיים בעולם שכל הוויתם באיסור ובעברה ובפריעת חוק, אך טבעי שהם מאמינים שאין חוק ואין דין ואין דין וכל דאלים גבר וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. את התפישה הזאת יש לבער מתחת השמים.

נבאר את דברינו: דין הממזר הוא דין שקל מאד להבין אותו, בשני תנאים: א. שמכירים בכך שה' הוא בורא העולם ובעליו. ב. שמזיזים הצידה את כל האינטרסים והרצונות וה"לא-נעים", ועושים את החשבון הפשוט: החשבון הפשוט הוא שהגיע לעולם מישהו שלא היה אמור להגיע. נוצר מישהו שלא היה אמור להִוָּצר ולא היה אמור להתקיים. הוא קים בעברה. הוא הוכנס בלי רשות בעל הבית. אם הוא יוליד עוד אנשים – כולם יהיו שוהים בלתי חוקיים בעולם.

איך פותרים את הבעיה? יש מי שיתנצל, יאמר שזה לא באשמתו, וישתדל לעשות כיכלתו כדי שבכל זאת תבוא ממנו איזו תועלת. יש מי שילך הפוך: מה זה חשוב אם הייתי אמור להיות כאן או לא. מה זה חשוב אם יש לי רשות להיות כאן או לא? אני כאן וזהו. מעתה תפוש ואכול כפי יכלתך. אכול מלֹא פיך את החלשים ממך. זוהי התפישה הגורסת שהעולם מתחיל ממני. של מי שלא מוכן להזיז את האינטרסים ולעשות את החשבון הפשוט של העולם, אלא להפך. זהו עמלק שלא ירא אלהים.

וכאן יש אחדות של הפכים: עמלק עושה אידאולוגיה מאי-אידאולוגיה, ומוכן למות על כך שלא תהיה אידאולוגיה והכל מקרי ולא מתוכנן. לעֻמתו אנחנו מוחים את זכרו ע"י זכור לא תשכח, ואומרים שכל מה שיש בעולם הוא חלק מהתכנון האלהי, ואפילו זה שהגיע לעולם בצורה לא חוקית, זה שהגיע מחוץ לתכנון, והוא מיותר כאן, גם לו יש תפקיד בתכנון האלהי: תפקיד המיותר שלא אמור להיות כאן. שזה תפקיד חשוב כפי שנבהיר להלן.

ישראל מול עמלק.

 

מלחמה לה' בעמלק

המלחמה לה' בעמלק לא באה לפתור בעיה מסויימת שעומדת כעת לפני עם ישראל. היא דבר הרבה יותר רחב, "מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

המדרש מלמד שזה הדדי. הגמ' (מגלה יד.) אומרת: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי". המדרש מציג כאן שני סוגי אנטישמיות. אחשורוש צריך שלא יהיו לו יהודים. הם לא מוצאים חן בעיניו. תן לי עולם בלי יהודים ואוכל לנוח. אבל המן הוא אנטישמי מסוג אחר לגמרי. הוא לא רוצה שלא יהיו יהודים. הוא, אם לא יהיה לו יהודי – הוא יקנה יהודי כדי להרוג אותו.

וכאמור, מבחינה מסויימת – כל גם היחס שלנו לעמלק. אין לנו מגמה שלא יהיה עמלק. להפך, גם כאשר אין עמלק, אנו דואגים להזכיר אותו שוב ושוב כל שנה ולעשות לו זכר וזיייייכר, כדי שיהיה מה למחות.

הרמב"ם אומר (מלכים ה ד-ה): "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם. וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". שבעת העממים אבד זכרם ולכן אין בהם עוד מצוה. אבל עמלק – מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו. חשיבות המלחמה בעמלק היא בעצם המלחמה, ולא בכך שלא יהיה עמלק. הרמב"ם לא מזכיר שכבר אבד זכרם, כי גם אם אבד זכרם – מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. (אמנם, מלשונו בספר המצוות משמע שהוא סובר שעמלק עוד קייימים ולכן לא כתב שאבד זכרם).

המלחמה ברע היא חלק מהעולם. ללא מלחמה ברע אין עולם. אדם שאינו צריך להלחם אינו פועל. רעה המנוחה והשקט, שבהם אין האדם עושה דבר. דברים טובים רבים נבנים מהצרך להלחם ברע. לכן, ישראל צריכים להיות כל הזמן במלחמה, כל הזמן בפעילות. אסור לאדם לנוח על זרי הדפנה, הוא צריך להלחם. ולשם כך צריך עמלק. כי עמלק הוא גִלוי לכך שכשישראל רפים הם מותקפים. כאשר יניח ידו וגבר עמלק. עלינו להיות תמיד במצב של "ירים משה ידו" ואז תהיינה ידיו אמונה. לכן חשובה הזכירה. גם כאשר אין עמלק, אסור לישראל להניח את ידו. הוא זוכר שהוא במלחמה. הוא צריך להיות כל הזמן במלחמה עם עמלק. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך – צא הלחם בעמלק.

יתר על כן. התורה מלמדת למשול בכל היצרים ובכל הרגשות. מטרת התורה היא שהשכל ימשול. השכל יֵדע לנצל ולהשתמש בכל הרגשות, אך הוא ימשול בהם. לכן מלמדת התורה את האדם לומר לא לכל יצר ולכל רגש, כדי שיֵדע האדם למשול בהם ולא ימשלו הם בו. התורה מלמדת את האדם שהוא אינו מסור ביד יצריו ורגשותיו. כדי ללמד אותו את זה, די שהוא ילמד שמדי פעם הוא גובר עליהם. כל יצר וכל רגש יש בו תועלת. אבל כל יצר וכל רגש עלול להיות מסוכן אם אין בעליו מושל בו. לכן אנו לומדים מתי ומה לא לאכול, איזו אשה לא לקחת, מתי לשמוח ומתי להתעצב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא. גם רגש הרחמים, כמו כל רגש אחר, יש בו תועלת אך יש בו גם סכנה אם אין האדם מושל בו. לכן נצרכת מצות מחית עמלק. התורה מלמדת אותנו לכבוש את כל יצרינו ולשלוט בהם. השכל צריך לשלוט בתאוות האכילה, העריות, האכזריות וכו'. אבל אין די בכך, אדם צריך לשלוט גם ביצר הרחמים. אם אינו יודע לשלוט בו – הוא שבוי ביצרו. יצרו שולט בו, הוא ירחם על אכזרים, ואח"כ יתאכזר על רחמנים. מי שמסור ביד לבו, גם אם לרחמים בלבד, סופו שמתאכזר על הרחמנים. האדם חיב לדעת שהוא שולט ביצריו, ושהוא נאמן לאלהיו אפילו אם יאמר לו להרוג מעולל ועד יונק. לכן צריך שתהיה מצוה אחת שתלמד את האדם לשלוט אפילו ביצר הזה.

לכן, אם לא היה עמלק היה צריך להמציא אותו. וזה בדיוק מה שהקב"ה עשה.

(כעת, להתלונן על כך שהורגים אותו זה קצת מגוחך. בשביל זה הוא נברא. אבל עבורנו זהו מבחן קשה מאד לנאמנותנו לה'. לא חכמה לקיים מצות צדקה בגלל שה' אמר. אבל נראה אותך הורג נשים וטף בגלל שה' אמר. האם אתה מוכן לעשות כל דבר אם ה' יגיד? זה המבחן. וזה מבחן קשה, כי לְעולם לא תוכל להסביר לָעולם למה אתה תוקף עם בהניח ה' אלהיך לך, כשאין עליך שום סכנה. זוהי מלחמה קשה כי אין סִכוי להסביר לָעולם למה אנחנו לוחמים כאשר אין עלינו שום סכנה. אנו לוחמים רק כי ה' אמר).

אז למה דוקא עמלק? כאמור, יש כמה הסברים. אפשר שבדיוק בשביל זה הוא נברא, אפשר שבדיוק ברגע שבו הקב"ה חִלק את התפקידים בעולם הוא היה זה שבא והתנדב למלא את תפקיד הרע, ואפשר שהוא מייצג את אי-יראת אלהים ואת אי-בניית העולם, שכפי שהראינו לעיל זה תלוי באנטישמיות והאנטישמיות תלויה בו, או משום שהוא עצמו נולד בעברה, כפי שמבארים המפרשים בבראשית לו.

ההסטוריה כֻלה היא תולדות מלחמת עמלק בישראל. התהליך ההסטורי קים בשביל המלחמה ברע.

וההסטוריה מלמדת שתמיד יבוא האנטישמי וילחם בישראל בלי סִבה נראית לעין. האנטישמי הוא הרע, האיש המטפח אמונה שלפיה העולם מגיע לו. בדרך כלל האנטישמי הוא זה שטוען שהעולם נוצר במקרה, בתהליך אבולוציוני שבו החזק מנצח והאידאל הוא להיות חזק ולחטוף מכל הבא ליד. הוא זה שלא יכול לסבול את היהודי.

תמיד יש מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקִרבה לה'. אח"כ הזִנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.

חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור.

א"א לעולם בלא בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כהן גדול ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.

כאשר לקח לו אליפז את תמנע, שהיא פרי עבירה, ולא היתה נולדת אלמלא בא צבעון על אמו, הרי כל תולדותיה ותולדות תולדותיה הם פירות של עברה, שוהים בלתי חוקיים בעולמו של הקב"ה. כאשר גזרה התורה מיתה על העם העמלקי שתקף את ישראל, כל בן שיִוָּלד להם מכאן ואילך, הוא חלק מהעם העמלקי שמלכתחילה לא צריך להתקיים. לא סתם נברא עם שצריך לההרג. נברא עם שכל כולו יציר עברה שכלל לא היה צריך לבוא לעולם. בן של פילגש אליפז שנוצרה מביאה של אִסור. מין יצור שהוכנס לעולם בלי רשותו של בעל העולם, שוהה בלתי חוקי בעולם, שעוד דורש דרישות. ככה זה, כאשר השב"חים אינם נרדפים, לא רק שאינם רואים בעצמם שוהים בלתי חוקיים, הם רואים בעצמם בעלי הבית.

כי זה טבעו של עולם, כאשר אינך לוחם ברע, הרע לוחם בך. אין מצב סטטי. לכן יש לרדוף אחר עמלק, בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך. אל תשב בשלוה, אם תנסה לשבת בשלוה ולא להלחם ברע – הרע ירדוף אחריך.

אדם צריך להיות כל הזמן במצב של בִעור הרע מן העולם. בעורו מן העולם של מי שאינו ירא אלהים. ובכך אנו נלחמים בלי הרף את מלחמתו של ה', ומודיעים שיש לעולם בעל בית, מנהיג ובורא.

זמן שושן הוא לא הזמן למלחמת עמלק לכתחילה, להפך, לכתחילה הזמן להלחם בעמלק הוא בשבתנו על אדמתנו לבטח, כשאין לנו טעם להלחם כדי לבנות את עצמנו. זמן שושן הוא הזמן המנוגד לכך, בהיותנו בעֹמק חשכת הגלות. אך אם אין אנו רודפים אחר עמלק ירדוף הוא אחרינו ויזנב בנו. כמו בצאתנו ממצרים, כאשר אנו עיפים ויגעים. מי שלא ילחם בעמלק בהניח ה' לו מכל אויביו מסביב, יקבל את מלחמת עמלק כאשר הוא שקוע בעמקי עומקה של גלות. זאת ועוד: גם בשושן בקשו לשבת לבטח, במנוחה, וזאת על אף שלא היה שם מקום למנוחה כי צריכים היו לעלות לארץ ולכבשה. לכן שלח להם ה' את עמלק.

מלחמה ללא הסבר

זמנה של מלחמת עמלק הוא "בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". כאשר ירשת את הארץ, ואין אויב, אינך רשאי לנוח על משכבך. עליך להלחם בעמלק. ולא כי הוא מסכן אותך, אלא כי עליך להלחם בו. כי ה' אמר.

כי כפי שאמרנו לעיל, אסור לנוח. הזמן שבו ה' מניח לך מכל אויביך הוא זמן מסוכן. זה הזמן להלחם בעמלק.

והעולם לא יבין. אין טעם לנסות להסביר לו. כאן נבחנת אמונתנו בה'. האם נצליח לקום ולעשות מעשה שאי אפשר להסביר אותו לעולם.

מלחמת עמלק אומרת שאע"פ שהגויים לעולם לא יסכימו שנלחם מלחמה זאת, ולעולם לא נוכל להסביר להם מדוע אנו הורגים את עמלק, ה' הוא המלך והוא צונו להרוג ואנו הורגים. ולא ע"פ חוקי הגויים נחיה. אבל במגלה יש מלך אחר וה' לא נזכר בה, אילו זכינו נלחמנו בעמלק בהניח ה' לנו בהיותנו בשלוה בארץ. כיון שלא זכינו, נלחמנו בו כשאנו בעֹמק הגלות כשהוא מזנב בנו, ואין אנו מקימים את המצוה כהלכתה.

כל בני האדם הם רכושו של ה' ואם ה' מצוה להרגם, זה הדין ואין אחר. המרחם עליהם מעות את הדין. בוראם צוה למחותם.

מזה נרתע שאול.

 

המלחמה בעמלק

ראשון הלוחמים בעמלק הוא יהושע. יהושע נלחם בחרבו, כאשר המלחמה נעשית במטהו של משה שנצב על ראש הגבעה.

זוהי המלחמה הראשונה של ישראל. ישראל שמראה מלחמה עלול להשיב אותו מצרימה, נלחם בחרבו ויכול. המטה אמנם ממלא תפקיד, אך המלחמה היא בחרב. מלחמת עמלק באה ללמד בדיוק את זה, אנו בחרבנו לוחמים את מלחמתו של ה' בעולם. מלחמת עמלק היתה המלחמה הראשונה של יהושע להכנסת ישראל לארץ. הכנת הצבא והכנת הלבבות להיות מוכנים להלחם על מה שה' יאמר. לפי זה תפקידו של עמלק הוא ללמד את ישראל שברע נלחמים ולא חתים. לכן יש לזכור תמיד שאנו נלחמים ללא הפסק בעמלק. לא תשכח. אל תרפה ידיך מן המלחמה ואל תתעיף ותנוח.

יש משהו מאד סמלי במלחמה הזאת. אחרי יציאת מצרים שנעשתה כֻלה בנס, באותות ובמופתים, נעשית המלחמה הזאת בחרב. הכנה למלחמה שבה עתיד יהושע לכבוש את הארץ. אבל המטה עוד ממלא תפקיד. זוהי מלחמה לה'.

שאול מוחה את עמלק "מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם", הפסוק הזה בא להזכיר דוקא את בני ישמעאל, שעליהם נאמר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה". מדוע מזכיר הכתוב דוקא את ארצו של ישמעאל במלחמת עמלק? לא ברור. מכל מקום, שאול לא השמיד את כל העמלקים. גדוד שלם של עמלקים פושט על צקלג כמה שנים מאוחר יותר. שאול לא השמיד אלא את אלה שישבו בשטח המדֻבָּר. וגם שם – חמל על מיטב הצאן והבקר, ועל אגג.

בדברי הימים אנו למדים על בני שמעון שנאמר עליהם: "וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעוּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם:  וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם:  וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לכאורה, שלא לשמה. הִכו את שארית הפליטה לעמלק.

אבל המן האגגי עוד בקש להשמיד את כל היהודים. וגם שם, התוצאה היא שהיהודים הִכו בכל אויביהם.

המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם.

המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך חיב הסבר לאף אחד. אם לא תלחם בעמלק בהניח ה' אלהיך לך, הוא יזנב בך כשתהיה במצב הכי רע, במעמקי הגלות. ואז, אם מתברר שגם במצב הזה מוצא היהודי את ניצוץ החרות שבו - יש גאֻלה.