הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

ויקהל פקודי - סוף טוב לסיפור מתח

 

מבנהו של ספר שמות ברור: הוא פותח במצרים ומסיים בעם שהשכינה שרויה בתוכו. השלמת השלב של לקיחת עם ישראל לעם הוא בהשראת השכינה על ישראל, והספר בנוי ע"פ תהליך זה: הוא מספר את היציאה ממצרים, נתינת התורה ובניין המשכן, שתכליתו - השראת השכינה בתוך בני ישראל.

יש מספר פסוקים בתורה שמלמדים את תפקיד המשכן. הבולטים מביניהם הם פסוקי הפתיחה והסיום של ציווי בניית המשכן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)...

ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבֹדי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים, וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיהם (כט, מג-מו).

בפסוקים אלו מודגש גם הכלל שדברי ה' אל משה יוצאים מתוך המשכן. כן אנו למדים מתוך ההקבלה בין סוף פרשת משפטים לסוף פרשת פקודי: בשני המקרים שוכן כבוד ה' לעיני בני ישראל, ואח"כ: "ויקרא אל משה". תפקידו של המשכן הוא להביא את השכינה, כפי שהתגלתה על הר סיני אל בני ישראל, ולהשכינה בתוכם. כך אנו למדים גם ממקומה של פרשת המשכן: למעשה כל מה שנאמר למשה בין "ויבֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כד, יח) לבין "ויפן וירד משה מן ההר" (לב, טו) הוא ענייני המשכן. משה עולה להר סיני כדי ללמוד על המשכן וכדי לקבל את לוחות העדות שיעמדו במרכזו.

והחומש אכן נגמר בכך שהמשכן הוקם והשכינה שרתה עליו.

אלא שעיון בכתובים מגלה שהדבר לא בא באופן פשוט.

חטא העגל וחטא המרגלים

ישנה הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העונש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה העונש: "לא אעלה בקרבך" (לג, ג) - כלומר: אי-השראת שכינה, ובחטא המרגלים היה העונש אי-עליה לארץ ישראל. ישנם הקשרים נוספים, כמו י"ג המידות ועוד. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשיכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את העונש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחילת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באווירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה בכדי להשרות את השכינה בתוכו.

אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה: ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעומת זאת, בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא מעודד אותה.

לאורך כל פרשת עשיית המשכן אין שום דיבור של ה'. משה הוא המנצח על המלאכה. סיומה של הפרשה מקביל מאד לסיומה של בריאת העולם: "ותכל.. וירא.. והנה... ויברך" - אלא שכאן העושה הוא משה ולא ה'.

זאת ועוד, אחרי סיום עשיית המשכן ישנה אווירה של דשדוש במקום. עשיית המשכן כבר תוארה בפרוטרוט, ואעפ"כ יש מניה חוזרת של כליו, ללא התקדמות. נראה שמשה מחכה למשהו. עיון בתחלת פרק מ מגלה למה משה חיכה: משה חיכה לציווי להקים את המשכן.

לאור זאת אפשר להבין טוב יותר את המשא-ומתן בין משה לקב"ה על מחילת חטא העגל.

הלוא בלכתך עמנו

אחרי חטא העגל מתנהל מו"מ ארוך בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר למשה: לא אני אנהיג את העם אלא אתה, "לא אעלה בקרבך", לא תהיה השראת שכינה. לא ייבנה משכן בתוך בני ישראל, אלא אוהלו של משה יהיה אוהל מועד, והוא יהיה רחוק מן המחנה, כי במחנה אין השכינה יכולה לשכון. על בסיס זה מתנהל מו"מ, שמילת המפתח בו היא "פנים". ה' אומר למשה: "פני ילכו והנִחֹתי לך", ותשובתו של משה: "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה", כאומר: דרישה זו מובנת מאליה, עליה אנחנו בכלל לא מדברים - אני דורש יותר. אני לא מסתפק ב"פניך הולכים" אלא ב"לכתך עמנו", השראת שכינה מלאה. תשובת ה': "גם את הדבר הזה אשר דִּברת אעשה".

לכאורה מלשון התשובה נראה שמשה קיבל את כל אשר ביקש, אך לא כך נראים פני הדברים מתשובתו של משה. הוא שב ומבקש "הראני נא את כבֹדך". משה מבקש שבועה וברית. הוא מבקש שה' יישבע לו על הבטחתו, כפי שנשבע בברית בין-הבתרים, והוא מבקש שה' יעבור על פניו. וה' עונה: "אני אעביר כל טובי על פניך וכו'".

כאן מצפה הקורא שמשה יענה, אבל הקב"ה מדבר במקומו ואומר: "לא תוכל לראות את פני". משה לא אומר את שהיה צפוי שיאמר: "לא אוכל לראות את פניך פן אמות". משה מבקש את פני ה' ומוכן למות כדי שפני ה' ישכנו בתוך בני ישראל. ה' לא מראה את פניו, הוא עונה במקום משה: "לא תוכל לראות את פני", וגם עונה לטענה שמשה לא טען: "הנה מקום אִתי וכו'". וממשיך ה' ואומר למשה שיעשה לוחות עדות מעשה ידי אדם, שאמנם יהיה עליהם מכתב א-להים, אך הם לא יְיַצגו את השראת השכינה שעליה ציווה ה' למשה במשך ארבעים יום.

משה מתעקש לראות את פני ה'. ה' אומר שהוא לא יעלה בקרב בני ישראל כי הם לא יוכלו לעמוד בפני השכינה בהיותם עם קשה ערף ואם ה' יתגלה הוא עלול לכלותם. כמו כן אומר ה' למשה שהוא לא יוכל לראות את פני ה' פן ימות.  ה' אומר למשה שהשכינה היא דבר גדול וקשה שהן הוא והן בני ישראל לא יעמדו בו ולא יצאו חיים. אבל משה מתעקש על שני הדברים. הוא רוצה שה' יעלה בקרב ישראל, ושה' יעבור על פניו. משה אומר: אנו רוצים לראות את פניך, ובכך נחיה.

בהמשך הפרשה ה' עובר על פני משה, כפי שאמר, וכורת עימו ברית. המסקנה העולה מהפרשה היא שה' לא הסכים לכל בקשות משה ולא החזיר את השראת השכינה המלאה. לא תהיה הנהגה של פני ה', אלא של פני משה. הדבר התבטא במלוא חומרתו כשקרן עור פני משה. משה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו, והוא עדיין ציפה להופעת פני ה'; אך ברדתו מן ההר התברר שקרן עור פני משה, כלומר: לא בוטלה גזירת "לא אעלה בקרבך", ההנהגה תהיה אנושית ולא א-להית.

למרות זאת מחליט משה לקבוע עובדות בשטח ולבנות את המשכן ע"פ התכנית המקורית.

כאן נפתח תהליך תשובה של עם ישראל ככלל, עם שרוצה לתקן את אשר פגם ולשוב אל המדרגה אשר ירד ממנה. העם כולו, מתוך תשוקה להשראת השכינה, מביא עוד נדבה ועוד נדבה. הבאת התרומה, שהיא פסוק אחד בפרשת תרומה, תופשת עשרים ושלושה פסוקים בפרשת ויקהל. משה מעורר את העם כולו להשתוקק אל השכינה שתשכון בתוכו. המשכן נעשה בדיוק כאשר ציווה ה' את משה, כפי שמדגישה התורה חזור והדגש לאורך כל הפרשה, אך ה' לא מדבר אל משה אפילו פעם אחת. העם כולו במתח ובפחד: התתקבל תשובתם לפני ה'? האם תשרה השכינה על המשכן שהם בונים?

התשובה התקבלה כשאמר ה' למשה: "ביום החֹדש הראשון באחד לחֹדש תקים את משכן אֹהל מועד". אוהל מועד אינו עוד אוהלו של משה, וההנהגה אכן תהיה הנהגת פני ה' ולא פני משה.

אך עדיין ציפה משה לתוצאות המו"מ בינו לבין ה'. סיפור-המתח בא אל סופו הטוב כשכילה משה את המלאכה, "ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

כבוד ה' כל כך מלא את המשכן, עד שמשה לא יכול להכנס. ה' קבל את בקשת משה, וכאילו אמר: "קבלתי את דבריך, אני אשכון בקרב ישראל ולא אתה". הנהגה אלהית ולא אנושית. שכינת ה' מופיעה במלואה.

שתי בחינות במקדש

כאן מתגלה עניין מרכזי מאוד ב"ושכנתי בתוכם" שחוזר על עצמו פעמים רבות בכל מה שקשור למקדש. במקדש יש שתי בחינות: בחירת ה' בבני ישראל והשראת שכינתו בתוכם מצד אחד, ומן הצד השני תשוקת ישראל אל ה' והכנתם להשראת השכינה. שתי הבחינות הללו מתגלות בכפילות שבתיאור עשיית המשכן שבפרשות תרומה-תצוה ובפרשות ויקהל-פקודי. תרומה-תצוה הן הציווי של ה' להשרות את שכינתו בתוכנו, וויקהל-פקודי הן תשוקתם של בני ישראל ורצונם להשראת שכינה.

התהליך שעבר על בני ישראל בספר שמות מהווה דרך להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות. שהרי ברור שאין משמעות למשכן אם לא עושים אותו ע"פ ציווי ה'; אך מאידך יש ערך בכך שבני ישראל ישתוקקו אל המשכן מרצונם ולא מכח ציווי. כאן באו לידי ביטוי שתי הבחינות.

ע"פ זה אפשר לבאר כמה הבדלים בין פרשת תרומה-תצוה לבין ויקהל-פקודי. למשל: בפרשת תרומה נתינת העדות אל הארון היא חלק מעשיית הארון ולא חלק מסידור הכלים במשכן. לעומת זאת, בפרשת פקודי משה נותן את העדות בארון רק אחרי שה' אומר לו להקים את המשכן. ניתן לנמק הבדל זה בשני אופנים: או משום שהעדות היא הביטוי להשראת השכינה, ומשה לא רצה לתת אותה אל הארון לפני שקיבל אישור לכך; או להפך: משום שהוא עוד ציפה שאולי הוא יקבל עדות מעשה א-להים.

שלמות השראת השכינה

למרות האמור כאן, נראה שמשה לא קיבל את כל אשר ביקש. יש הבדלים רבים בין השראת השכינה כפי הצווי בפרשת תרומה-תצוה לבין השראת השכינה כפי ששכנה בפועל בויקהל-פקודי. השראת שכינה שבמרכזה עדות מעשה ידי אדם היא פחותה בהרבה מהשראת שכינה שבמרכזה עדות מעשה א-להים. גם המדרש התייחס לכך, ומנה דברים רבים שהיו קיימים אלמלא נשתברו לוחות ראשונים.

הביטוי להשראת השכינה בסוף פרשת פקודי הוא פחות חזק מהביטוי להשראת השכינה על הר סיני בסוף פרשת משפטים. בסוף פרשת משפטים נאמר: "וישכֹן כבוד ה' על הר סיני... ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת וכו'" (כד, טז), והענן נראה כפועל יוצא של שכינת כבוד ה'. לעומת זאת, בסוף פרשת פקודי נראה הפוך: הפועל "שכן" נאמר דווקא על הענן, ונראה ש"כבוד ה' מלא את המשכן" (מ, לה) אינו אלא תוצאה של "ויכס הענן את אֹהל מועד" (שם לד). ולמעשה עולה רושם כזה כבר מתוך המו"מ בין משה לקב"ה בפרשת כי-תשא, שאין מדובר על שכינה מלאה אפילו לפי מה שמשה מבקש.

אבל דוקא ההשוואה עם סוף פרשת משפטים מאפשרת לנו להבין את תכלית השראת השכינה. אם אנו למדים משם שעניינו של המשכן הוא לקחת את הר סיני ולהשכינו בתוכנו, הרי שמתוך ההתבוננות בייעודו בהמשך התורה אנו רואים שתכליתו של המשכן היא להעמידו בסופו של דבר במקום אשר יבחר ה'. הייעוד הסופי הוא החיבור בין השראת השכינה בתוכנו לבין המקום אשר יבחר ה'. כאשר שלמה מממש את הייעוד הזה אנו מוצאים ביטוי המזכיר את פרשת פקודי (ואנו אכן מפטירים אותו בפרשת פקודי): "והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכֹהנים לעמֹד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (מל"א ח, יא). מתי, אפוא, תהיה השראת שכינה שביסודה כבוד ה' והענן רק נגרר אחריו?

אם אנו מאמצים את מודל הר סיני, עלינו לזכור שהר סיני היה מוקד החיים של ישראל במדבר. כשבני ישראל צעקו אל משה למים ציווה ה' את משה לקחת את זקני העם אל הצור בחורב, כדי שממנו יצאו מים אל העם היושב ברפידים. מאז עם ישראל לא נתקל בבעיית מים עד השנה הארבעים, ומכאן למדו חז"ל שאותה באר התגלגלה אחריהם במדבר. כלומר: המים שיצאו מחורב זרמו אחרי בני ישראל והשקו את כל המדבר לשני הכיוונים. כן אנו מוצאים שמשה השליך את עפר העגל אל הנחל היורד מן ההר. כלומר: מקור המים של ישראל במדבר הוא המים הניסיים שיוצאים מהר סיני ומשקים את המדבר לכל הכיוונים.

את השראת השכינה המלאה אנו מוצאים ביחזקאל הרואה את "כבוד א-להי ישראל בא... וכבוד ה' בא אל הבית... מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם" (מג, ב-ז), "והנה מלא כבוד ה' את בית ה'" (מד, ד) - הוא אשר מנבא על המים היוצאים מתחת מפתן בית ה' ומשקים את כל הארץ.

ויה"ר שנזכה כולנו מהרה לראות את כבוד ה' בא אל הבית.