הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

*תביעה לביטול הסכם בטענה כי נעשה תחת לחץ / פד"ר 1215330/4

ב"ה

תיק ‏ 1215330/4

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא

המערער:         פלוני

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ טו"ר מרדכי שיינין)

הנדון: תביעה לביטול הסכם בטענה כי נעשה תחת לחץ

החלטה

לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע שדחה את בקשת המערער לבטל את הסכם הגירושין שנכרת בינו ובין המשיבה, אשתו באותה שעה.

למעשה אין מדובר בערעור בזכות כי אם בבקשת רשות ערעור, שכן המועד להגשת ערעור בזכות – חלף זה מכבר. נוסיף ונציין כי המערער כבר הגיש ערעור על פסק דין זה – ונעיר כי גם אותו ערעור הוגש לאחר המועד הקבוע בתקנות ונכונותו של בית הדין לשומעו הייתה לפנים משורת הדיןאלא שערעורו נמחק נוכח אי־הפקדתו את הערובה להוצאות משפט שקבע בית הדין כתנאי לשמיעת הערעור.

למעשה די באמור עד כה כדי לדחות את בקשת המערער ושלא ליתן לו רשות ערעור נוספת.

טיעוני המערער וסיכויי הערעור

למעלה מן הצורך אוסיף כי עיון בכתב הערעור ובפסק הדין המעורער מלמד כי גם לו החלטנו ליתן את רשות הערעור – סיכוייו של הערעור להתקבל היו קלושים ביותר. נבאר ונפרט קמעא:

טענותיו העובדתיות של המערער – חלקן תמוהות, חלקן אינן ממין העניין וכולן – טענות שאף אם תתקבלנה רחוקה הדרך מקבלתן עד לסתירת פסק דינו המנומק היטב של בית הדין.

כך למשל מבקש המערער כי ביה"ד יורה על בדיקתו בפוליגרף להוכחת טענותיו, ואף על בדיקתה של המשיבה, ומצרף בדיקת פוליגרף פרטי שערך. המערער מלין על בית הדין האזורי שלא שעה לבקשה דומה שלו ומצרף פסיקה של אותו בית דין במקרה אחר שבה ייחס בית הדין משקל לבדיקה או לסירוב להיבדק.

אולם המערער לא שם לב לעובדה הפשוטה שצוינה באותו פסק דין והיא הסכמה קודמת של הצדדים לבדיקה.

בנוסף לכך – גם אם יתקבלו טענותיו העובדתיות שאותן הוא מבקש להוכיח בבדיקה זו, אין בהן כדי להצדיק את ביטול ההסכם:

המערער מלין כי אישורו של ההסכם נעשה לאחר דיון שחלקו התקיים בדן יחיד, אולם אף אם יתקבלו דבריו כהווייתם – אישור הסכם אינו מצריך הרכב מלא של בית הדין וודאי שאין הוא נפגם בשל קיום דיון קודם לו או חלקו בדן יחיד, שהרי אף אם היה קיומו של הדיון האמור בדן יחיד – ולא אמרנו שכך היה – ההסכם ואישורו (שכשלעצמו היה בהרכב מלא של בית הדין אף שאין הדבר נצרך), בניגוד לפסק דין, הם תוצאה של רצון הצדדים ולא של הדיון עצמו.

המערער טוען כי הסכים להסכם תחת לחץ שהפעילה עליו המשיבה, אולם הלחץ העיקרי המדובר הוא סירובה להתגרש שלא בהסכם זה – סירוב שכל עוד לא נפסק כי היא חייבת להתגרש הרי הוא לגיטימי, ובייחוד אמורים הדברים בהינתן שסעיף ההסכם המדובר הוא תשלום (חלקי!) של הכתובה – תשלום שאכן אמור להיות כרוך בגירושין.

עוד הוא טוען לאיומים נוספים של המשיבה עליו, אולם מדובר באיום בביצוע פעולות חוקיות – גם אם אינן לרוחו של המערער – כגון דיווח על אודותיו לרשויות המס, ולבד מעובדה זו – הן המערער הוא שביקש להתגרש ו"בתמורה" לכך הסכים לשלם, כאמור, חלק מן הכתובה. היינו: גם לשיטתו מדובר באיום שהביא אותו להסכים למה שהיה חייב להסכים לו גם לולי האיום – לשלם את הכתובה, שחזקתו שהוא מחויב בה. גם אם יש לו טענות לפטור עצמו מן הכתובה – לא היה רשאי לגרש את אשתו, כרצונו, ללא שייפסק כי חייבת היא לקבל גט, ולא היה נפטר מן הכתובה ללא שייפסק כך. תשלום כתובה – מלאה או חלקית – או אף תשלום פיצוי גירושין הוא תנאי לגיטימי להסכמת האישה להתגרש, והמערער שחפץ בגירושין היה חייב להסכים לו גם ללא כל איום נוסף. נמצא אפוא שהאיום הנוסף, גם אם היה, היה איום בעשיית מעשה חוקי כשלעצמו ובנוסף לכך היה חסר משמעות בהקשר הרלוונטי שכן נוכח מבוקשו של המערער, להתגרש, הוצרך להסכים לדרישת המשיבה גם לולי איום זה.

נוסיף ונציין כי המערער גם ניהל משא ומתן עם המשיבה ואכן לא היה נכון להתגרש, למרות רצונו בגירושין, בכל מחיר. לו החליט כי המחיר שבהסכם 'גבוה מדי' יכול היה לחזור בו מרצונו להתגרש ואגב כך לסלק מעצמו גם את האיום האחר, שכן רצונה של המשיבה היה שלא להתגרש באותה עת.

תחילתו של המשא ומתן הייתה לפי המתואר ביוזמת המערער עצמו – מה ששולל את האפשרות לייחס אותה לאיומים כלשהם. הפער בין עמדות הצדדים בשלהי משא ומתן זה – פער קטן יחסית היה, וההסכם שנכרת לבסוף היה למעשה פשרה בין העמדות. גם תוצאה כזו קשה מאוד לייחס לאיומים וללחץ.

העובדה שרצונו של המערער היה בגירושין ואילו המשיבה סירבה להם מקשה לקבל גם במישור העובדתי את הטענה כי המשיבה נזקקה לאיומים שמעבר ל'איום' בסירוב לגירושין כדי להגיע להסכם הגירושין. הדעת נותנת כי אף אם נקבל את הגרסה כי היו איומים כאלה ו'ניסיונות סחיטה' כפי שמתואר בשאלה שעליה נבדק המערער בפוליגרף ביוזמתו, מטרתם – ואגב ייאמר כי בדיקת הפוליגרף אינה מלמד כי הושגה, שכן המערער לא נשאל אלא אם היו 'ניסיונות' – הייתה אחרת. גם לשיטתו של המערער ואליבא דבדיקת הפוליגרף שהציג אין כל אינדיקציה כי הסכום שנקבע בהסכם היה פִריים של אותם 'ניסיונות סחיטה'.

תמוהות ביותר גם טענותיו של המערער כי סמוך לסידור הגט רצה לחזור בו מן ההסכם ומן הגט ואחד הדיינים שכנעו שלא לעשות כן אלא לתבוע את המגיע לו לאחר מכן:

המערער כאמור הוא שחפץ בגט ו'נלחם' על כך. גם אם נניח שנכונים דבריו כי רצה לחזור בו ושוכנע וכו' – ושוב נדגיש כי לא אמרנו כי נכונים הם – ברי כי לא הופעל עליו לחץ להתגרש, שהרי לא המשיבה או בית הדין חפצו בגירושין אלא הוא, וברי אפוא כי לכל היותר שוכנע כי טובתו היא – נוכח רצונו בגט – שלא לחזור בו מן ההסכם, וכי ככל שיש לו תביעות יוכל לתבוע אותן גם אחר כך. זאת אפשר לומר גם עתה, וכך סברה אותה עת גם באת כוחו של המערער, שהיה מיוצג: טובתו של בעל החפץ בגירושין והנכון לשלם חלק מסכום הכתובה להוסיף – וכבר אמרנו כי התוספת המדוברת הייתה פעוטה יחסית – על הסכום שהסכים, כשעדיין מדובר בפחות מהסכום שלו התרצתה האישה ובהרבה פחות מסכום הכתובה עצמה, ולא להביא לדחיית הגירושין שבהם הוא חפץ לזמן רב, אולי בלתי מוגבל, כשהתוצאה עשויה להיות לאו דווקא 'רווח' של הסכום הנוסף האמור אלא גם לאידך גיסא – חיוב בכתובה במלואה. גם האפשרות לתבוע לאחר הגירושין אכן קיימת, ומובן שאין בכך הבטחה כלשהי לתוצאת התביעה.

התופעה של צדדים ה'מקבלים רגליים קרות' ברגע האחרון ומעלים תהיות באשר להסכם שבו חפצו בעצמם ושלדעת בית הדין ולדעת בא כוחם אכן הסכם טוב הוא בעבורם – תופעה מוכרת היא ואינה ייחודית למערער דנן. שכנועו של בית הדין את הצד הרלוונטי להמשיך במתווה שבו חפץ הוא בעצמו, בהיותו מתווה הוגן ובהיות סיום הסכסוך בהסכמה – טובת שני הצדדים כאחד, אינו שכנוע פסול ורחוק הוא מלהיחשב לחץ בלתי הוגן או כפייה, וודאי שהסכמתו של אותו צד לבסוף לנהוג כך אינה מלמדת על היותה פרי של לחץ כזה.

חזקתו של בית הדין שאינו מאשר הסכם ללא שייווכח כי שני הצדדים אכן מסכימים לו מרצונם החופשי ומבינים את תוכנו, וודאי שאינו מביא בעצמו את הצדדים להסכם שאינו כזה. בטיעוני המערער אין ולו בדל של אינדיקציה שלא כך נהג בית הדין בעניינו.

הוצאות משפט

אוסיף ואומר: טעם רב יש בדברי ב"כ המשיבה כי ראוי היה לחייב את המערער בהוצאות משפט נכבדות לטובת מרשתו ולטובת אוצר המדינה, נוכח הטרחתו והטרדתו את בית הדין ואת המשיבה בהליכי סרק בקשה לביטול הסכם שנסמכה על כרעיים רעועות ביותר, ערעור על דחיית בקשה זו וערעור חוזר – שלפנינו – המוגש לאחר מחיקת קודמו, כאמור, כשגם הללו נסמכים על אותן כרעיים.

דא עקא, במישור ההלכתי חיוב בהוצאות אינו מן הדברים הפשוטים, כידוע. קל הוא יותר בהליכי ערעור שבמישור ההלכתי אינם הליכים שבזכות, מעיקר הדין, וקל וחומר כשגם משפטית מדובר בערעור ברשות בלבד. ועדיין גם באלה אין החיוב פשוט. אך מכל מקום כשנאמר מראש כי ההליך יתקיים בכפוף להתחייבות ולידיעה כי בסופו אפשר שיחייב בית הדין את המערער בהוצאות, הרי שבקשתו לקיום ההליך טומנת בחובה הסכמה לחיוב זה. דרישה לערובה להוצאות משרתת גם מטרה זו – מלבד הבטחת הגבייה בפועל, מבהירה דרישה זו באר היטב כי הבקשה לדון בערעור כוללת הסכמה והתחייבות לתשלום הוצאות.

בענייננו ידע המערער במה דברים אמורים. ההליך הקודם נמחק לאחר שנמנע מלהפקיד את הערובה להוצאות כנדרש, הכול כאמור לעיל. הגשת הערעור הנוסף משמעותה היא אחת מן השתיים: או ניסיון להונות את בית הדין שנעשה ב'שיטת מצליח' – שמא ישכח בית הדין את החלטתו בדבר ההפקדה וידון בערעור ללא דרישה זו, או הסכמה לחיוב בהוצאות, גם אם לעת עתה ללא הפקדת הערובה.

לו הנחנו שמדובר אכן בניסיון להונות את בית הדין היינו שוקלים להטיל על המערער קנס בגינו ובוחנים אם יש מקום לחייבו בהוצאות למרות העדר ההסכמה.

מאחר שדנים אנו את המערער לכף זכות אנו מניחים שהאפשרות השנייה היא הנכונה וממילא אין מקום לקנס אך יש מקום לחייב בהוצאותאם טועים אנו בהנחתנו זו, יודיענו המערער ונשקול מחדש את מסקנתנו בעניין זה.

מכל מקום כיוון שלא התקיים דיון בפועל, ובשים לב שגם ההסכמה וההתחייבות לתשלום הוצאות כאמור לא הייתה מפורשת, אין מקום לחיוב המערער בסכומי הוצאות המשפט שביקש ב"כ המשיבה.

סוף דבר

א.         אין כל צידוק למתן רשות ערעור בענייננו, זמן רב לאחר שחלף מועד הערעור, ולאחר שערעור זה נמחק בגלגולו הקודם בשל אי הפרדת ערובה להוצאות המשפט כנדרש.

ב.         הדברים אמורים במשנה תוקף נוכח סיכוייו הקלושים של ערעור כזה.

ג.          לאחר שיקול דעת אני מחליט לחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת המשיבה. ולפנים משורת הדין איני מטיל עליו חיוב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה.

ד.         מובהר כי אם ישוב המערער ויגיש הליכי סרק נוספים – לאחר המובהר כאן – נראה בכך הסכמה מפורשת לחיובו בהוצאות משפט נכבדות יותר.

ה.         ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ד בתמוז התשע"ט (17.7.2019).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה