אשה שמסכימה לקבל גט אך דוחה את קבלתו ומבקשת בינתים מזונות / בית הדין הגדול 1325589/2

ב"ה

תיק 1325589/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המבקש:          פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד יהונתן קניר)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ציפי פיק)

הנדון: חיוב מזונות אישה עד לגירושין שנדחו לבקשתה למרות הסכמתה העקרונית להם; זכות הטיעון וזכות הערעור

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור שעניינה בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב כי חיובו של האיש במזונות אשתו יימשך עד לסידור הגט בפועל ולקבלתה של האישה את חלקה ברכוש, למרות פסק הדין העקרוני שקבע קביעה עקרונית בדבר גירושי הצדדים נוכח הסכמתם.

לאורה של קביעתו של בית הדין מנגד כי מכל מקום סידור הגט בפועל ייקבע גם הוא רק בהתאם להסכמה של שני הצדדים, למרות רצונו של האיש להקדים את מועד סידור הגט, ונוכח קביעתו של בית הדין כי אין האישה חייבת בגירושין והללו נקבעו רק בשל הסכמתה, אין לנו אלא מה שנכתב ונקבע שללא הסכמה אין חיוב להתגרש, ובאין חיוב גירושין: חיובי האישות, הכוללים חיוב מזונות אישה, במקומם עומדים.

המבקש העלה בבקשתו כמה טענות נגד קביעתו של בית הדין קמא ועיקריהן הם אלה:

שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, האישה אומנם תבעה בעבר שלום בית אולם תביעתה היה טקטית בלבד ולעת עתה על כל פנים כבר חזרה בה ממנה והיא מעוניינת בגירושין, בנסיבות אלה אין מקום להותיר את חיוב המזונות על כנו.

ככל שמגמת בית הדין היא לאפשר לאישה להתכלכל בינתיים כדי שהעדר המזונות לא ייצור לחץ לסידור הגט, שלדעת בית הדין אינה חייבת בו, או מטעם אחר המצדיק את הדאגה למחייתה אף בהעדר הצדקה לחיוב מזונות, היה עליו לקבוע כי האיש יישא במזונותיה אולם הללו יוגדרו 'דמי מחיה' שיקוזזו לעתיד לבוא מחלקה ברכוש ולא 'מזונות' שהם חיוב העומד בפני עצמו ואינו מקוזז.

האיש מציין לפסיקות התומכות בעמדתו בשתי נקודות אלה.

עוד טוען הוא כי משמעותן של ההחלטות בפועל היא כי האישה תוכל לעכב את הגירושין, ולהמשיך לזכות במזונות, עד אין קץ, שהלוא מועד הגירושין נתלה בהסכמתה והמשך החיוב במזונות – בגירושין.

האיש גם טוען כי קביעתו של בית הדין כי חיוב המזונות יימשך עד לקיומם של שני תנאים מצטברים – גט וחלוקת הרכוש – היא אף מעבר לבקשתה של האישה עצמה שביקשה להותיר את החיוב עד לקיומו של אחד מן השניים.

לבסוף טוען הוא כי ההחלטה ניתנה בלי שתישמע עמדתו וכי אף מטעם זה יש להורות על ביטולה.

המשיבה מצידה מדגישה את אי־חיובה בקבלת הגט ומציינת לפסיקות שקבעו כי אין מקום למנוע מאישה את מזונותיה שעה שהאיש הוא הגורם לגירושין, המורד והתובע את הגירושין, אף אם נאלצה האישה להסכים לכך, וכל עוד לא התגרשו הצדדים בפועל.

תביעתה של המשיבה לשלום בית, לדבריה, הייתה כנה: אין היא חפצה בגירושין אלא שהיא נאלצת להסכים להם שעה שאין האיש מוכן לשוב לשלום בית בשום פנים ואופן, ובנסיבות אלה זכאית היא למזונות עד לגירושין בפועל.

לדבריה, עמדות הצדדים נשמעו בבית הדין זה מכבר, בהקשר זה היא מאזכרת את הדיונים והבקשות שנסובו על אודות גובה המזונות, ואין מקום לטענה כי החיוב נפסק ללא שתישמע עמדתו של האיש.

זכות הערעור

לאחר העיון אני קובע כדלהלן:

החלטתו האמורה של בית הדין קמא היא החלטה סופית, לכאורה, המקימה זכות ערעור.

אוסיף ואחדד את הדברים: אין מדובר, אליבא דדברי הצדדים – גם אליבא דתשובת האישה לבקשת רשות הערעור – בהחלטה המסדירה חיוב שנפסק קודם לכן אלא בכזו המקימה חיוב חדש: תחילה נקבעו מזונות עד למועד מסוים ובהחלטה המדוברת, לראשונה, נקבע כי הללו ישולמו עד לסידור הגט ולחלוקת הרכוש.

יובהר כי באומרי "חיוב חדש" אין כוונתי למהותו של החיוב, ברובד המהותי חיוב המזונות הוא כמובן המשך של חיוב המזונות שהתחייב האיש בעת נישואי הצדדים, אלא שבהיבט המשפטי של פסיקת דין עד כה היו החלטות שחייבו את האיש במזונות עד למועד מסוים ותו לא, ועתה נפסק לראשונה כי החיוב אכן שריר וקיים, ויישאר כזה, עד לסידור הגט ולחלוקת הרכוש.

מאחר שכך, וכיוון שמדובר בהקשר זה בהחלטה שאינה החלטת ביניים גרידא אלא החלטה סופית, לכאורה, הרי שמדובר כאמור בהחלטה המקימה זכות ערעור.

לפלא בעיניי שהמבקש עצמו לא הגיש ערעור אלא בקשת רשות ערעור ואף לא כתב כי לטעמו מדובר בערעור שבזכות אלא שלשם הזהירות הוא מבקש כי אם ייקבע כי אין זה ערעור שבזכות – תינתן הרשות. כך או כך, את הרשות לערער ערעור שבזכות ודאי יש ליתן, ואף לולי שהיה זה ערעור שבזכות לכאורה הייתה הצדקה ליתן את רשות הערעור.

הטענות לגופן

אכן לגופן של טענות האיש יש מקום להעיר כבר עתה:

הנחת המוצא היא כי אישה שאינה חייבת בגט אכן זכאית למזונות. הטענה כי אם כך הדבר הרי שהאיש שבוי בידיה ותוכל היא להותירו נשוי לה וחייב במזונותיה גם יחד – טענה תמוהה היא בהקשר זה, שהרי אכן כך: אם אין אישה חייבת לקבל גט – זכותה שלא לקבלו (ולמען הסר ספק יובהר כי באומרי "חייבת" בהקשר זה איני מכניס עצמי לשאלה בדבר מעמדה של פסיקה בלשון "המלצה" וכיוצא בזה, בענייננו לא ניתנה פסיקה אפילו בלשון זו ולפיכך הדיון בה מיותר). ואכן אישה נשואה שאינה חייבת בגירושין – זכאית למזונות, אף אם אין הדבר נושא חן בעיני האיש.

ייתכן שסבור האיש כי יש יסוד לחייב את האישה בגט למרות דבריו של בית דין קמא כי לא כך הדבר, אלא שאם כך סבור הוא היה עליו לבקש מבית הדין, נוכח התנגדותה של האישה לסידור גט מיידי, כי יינתן פסק דין בתביעת הגירושין שלו – פסק דין הקובע חיוב בגט או אי חיוב בו באופן מפורש להבדיל מאמירת אגב כי "בית הדין הביע פעמים רבות את דעתו שאין מקום לחיוב בגט כנגד האישה", מחד גיסא, ולהבדיל מהקביעה, שאינה חיוב בשום דרגה ורובד, כי הצדדים יתגרשו, במועד שעליו יסכימו, נוכח ההסכמה העקרונית של האישה, מאידך גיסא.

על פסק דין שכזה רשאי היה האיש לערער (איני מביע עתה עמדה אם היה מקום לערער גם על האמירה "בית הדין הביע פעמים רבות את דעתו שאין מקום לחיוב בגט", למרות לשונה שאינה לשון של פסיקה, כך או כך המועד להגשת ערעור על ההחלטה שבה נאמר כך – חלף עבר).

אולם האיש לא ביקש פסיקה כאמור ולא ערער, וכל עוד אין פסק דין – אין מקום לכאורה לטענה כי האיש נתון לחסדי האישה הן בסוגיית הגירושין עצמה והן בתוצאתה שבנוגע לחיוב המזונות. אם יחפוץ האיש לעמוד על ערעורו יצטרך אפוא, לכאורה, לבסס טיעון כי יש לפוטרו מן המזונות למרות כל האמור.

מכל מקום זכות הערעור – זכות היא, ואין להתעלם גם מן הטענה כי אף אם נניח שהדין עם בית הדין, סדרי הדין ודרישת הצדק, וכהוראת הכתוב "שמֹעַ בין אחיכם" מחייבים היו ליתן לו את זכות הטיעון בעניין.

בהקשר זה ייאמר כי אין מקום לכאורה לטענתה האישה, בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שהאיש קיבל את זכותו זו זה מכבר. הדיונים וכתבי הטענות שציינה האישה בהקשר זה עסקו בחיוב המזונות שנקבע בשעתו ובשאלת גובה המזונות, ולא כנגד אלה טוען האיש עתה. הטענה עתה היא כנגד ההחלטה החדשה, שבשל היותה חדשה כאמור אף מקימה היא זכות ערעור, הקובעת כי חיוב המזונות יימשך מעבר לתקופה שנקבעה בהחלטות קודמות. בעניין זה לכאורה ניתנה החלטת בית הדין קמא נוכח בקשתה של האישה, וללא תגובת האיש, ובמישור זה לכאורה יש מקום לטענתו.

סוף דבר

א.         הערעור – ערעור בזכות הוא ויישמע בבית דיננו בכפוף להשלמת ההליכים המנהליים אל מול מזכירות בית הדין, היינו פתיחת תיק ערעור ותשלום אגרה מתאימה (להבדיל מתיק ואגרת בקשת רשות ערעור) שכותרתו 'מזונות אישה' (להבדיל מתיק זה שהוגדר 'שונות').

ב.         נוכח הערותיי דלעיל בדבר טענותיו המהותיות של האיש, דומה כי הנטל שיהיה עליו להרים כדי להביא לתוצאה שונה מזו שאליה הביאה החלטתו של בית דין קמא ("תוצאה שונה" היינו "בשורה התחתונה" להבדיל מן האפשרות שתתקבל הטענה בדבר קבלת ההחלטה ללא שמיעת עמדתו, אולם לבסוף לאחר שתישמע עמדתו של האיש ייקבע שוב, ואף רטרואקטיבית, כפי שנקבע באותה החלטה) – נטל משמעותי הוא. משכך, היה מקום להורות על הפקדת ערובה משמעותית להוצאות המשפט כתנאי לשמיעת הערעור.

עם זאת, מאחר שלצדדים קבוע דיון בערעור שבסוגיית הרכוש וייתכן שאפשר יהיה לדון בשתי הסוגיות באותו דיון עצמו, מה שישליך מן הסתם על גובה הוצאות המשפט שיהיו לצדדים, תועמד הערובה להוצאות על סך 20,000 ש"ח בלבד.

הערובה תופקד בתוך חמישה־עשר יום, ואם כך ייעשה (ויושלמו ההליכים המנהליים כנ"ל) אכן נדון בדיון הקבוע בעניינם של הצדדים אף בסוגיית ערעור זה.

אם לא תופקד הערובה – יימחק הערעור.

ג.          החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ה' במרחשוון התשפ"ב (11.10.2021).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה