ערעור על פסק דין לאחר המועד, כאשר ניתנו אחריו החלטות נוספות / בית הדין הגדול 1308370/2

ב"ה

תיק 1308370/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב ציון לוז־אילוז

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד בועז לוי)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד טו"ר שלום בער אשכנזי וטו"ר משה מיטלמן)

הנדון: היחס בין עיקרון אי־סופיותן של החלטות בענייני ילדים לבין מעמדן של החלטות 'סופיות' בהקשר של זכות הערעור ושל הגבלתה בזמן

החלטה

לאחר העיון בבקשתו של המשיב לדחיית הערעור על הסף בשל עיסוקו בהחלטה שניתנה לפני כמה חודשים, שמועד הערעור עליה חלף־עבר, ובתגובתה של המערערת לבקשה זו, אני מחליט מבהיר ומורה כדלהלן:

א.         בג' בסיוון התשפ"א (14.5.2021) פסק בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה את פסק דינו שבו אישר את ההמלצות המקצועיות בנוגע להסדרי השהות של הקטין, בנם של הצדדים, עם אביו, המשיב.

פסק הדין אומנם נשא את הכותרת "החלטה" אולם בגופו נאמר בפירוש כי ניתן להמלצות תוקף של פסק דין. גם לפי מהותם של דברים מדובר בפסק דין הגומר את העניין הנדון.

אכן לאחר פסק דין זה באה שורה של בקשות והחלטות ואכן גם בגופו של פסק הדין, היינו בגוף ההמלצות שהיו לפסק דין, נקבע כי תיערך הערכה חוזרת בחלוף הזמן. אולם אין בכך כדי לסתור את האמור. ונבאר:

ב.         הבקשות וההחלטות העוסקות בהבהרת הוראות פסק דין, במתן הוראות בדבר יישומו או בדחיית בקשות לביטולו או לעיכוב ביצוע אינן משנות את היותו פסק דין סופי.

כך בדומה לשנקבע בלא מעט פסקי דין בעניינם של מי שהגישו בקשות לסתירת הדין ולאחר שנדחו ביקשו לערער על פסק הדין המקורי וביקשו כי המועד להגשת הערעור יחושב ממועד דחיית הבקשה לסתירת הדין, ולדוגמה אציין את פסק דינו של המותב שבו חבר החתום מטה מי"ג בסיוון התשפ"א (24.5.2021) בתיק 888828/12 שבו נאמר:

אפשר שסבור המבקש כי הגשת בקשה לסתירת הדין לבית דין קמא בולמת את מחוגי שעון העצר המונה את הזמן מעת מתן ההחלטה שלגביה הוגשה הבקשה לסתירת הדין ואף מסיגה אותם אחור. לא כך הדבר: אין לסברה זו כל יסוד בדין, וברי כי אין לה מקום שהלוא אילו כך היה היו ההוראות בנוגע למועדי הגשת ערעור נעשות 'אות מתה', וכל שהיה נדרש מהמבקש לערער באיחור היה להגיש בקשה, ולו בקשת סרק, לסתירת הדין, ולערער לאחר דחייתה על ההחלטה הראשונה – הדין שאותו ביקש לסתור.

משחלף המועד להגשת הערעור, או בקשת רשות הערעור, על ההחלטה 'המקורית', אף אם בינתיים או לאחר מכן הוגשה לבית דין קמא בקשה לסתירת הדין – שוב אין אפשרות לערער את ההחלטה המקורית אלא לכל היותר על ההחלטה שניתנה בבקשה לסתירת הדין לגופה.

וכך נשנה לאחרונה בהחלטתו של חברי הגר"ש שפירא בתיק 1335776/1 בהחלטה מיום כ"ז בתשרי התשפ"ב (3.10.2021) שבה נאמר (ההדגשה אינה במקור):

[...] כבר עתה אומר שההחלטה השנייה דחתה בקשה של המבקשת לסתירת הדין בנוגע לקודמתה, ולטעמי החלטה זו כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, ולא כל שכן שאינה מקימה זכות ערעור, וזאת מן הטעם הפשוט שלכאורה לא העלתה הבקשה לסתירת הדין כשלעצמה עילה מן העילות לסתירת הדין הקבועות בתקנה קכט(1) לתקנות הדיון, היינו טענות עובדתיות או ראיות חדשות, ועל כן לא היה מקום להגישה ולא להזדקק לה כלל.

טענות ערעוריות באופיין – מקומן בערעור ולא בבקשה לסתירת הדין, ואם בחר בעל דין להגישן למרות זאת אל בית דין קמא, והלה בחר להשיב על הטענות למעלה מן הצורך – לגופן, אין הדבר מקנה זכות ערעור או מצדיק רשות ערעור על החלטה זו עצמה ואף אינו מאריך את הזמן לערעור על ההחלטה המקורית.

וכך גם בדומה לשנקבע עוד באותה החלטה (גם כאן אין ההדגשה במקור):

עם זאת יש צדק בדברי המבקשת כי ההחלטה הראשונה היא למעשה החלטה סופית, שכן מה שנותר להיעשות אחריה – אף אם יצריך החלטות שיפוטיות נוספות – אינו אלא יישום של האמור בה, בעוד הפסיקה עצמה כבר מצויה בה במלואה [...]

ג.          גם המשך ההליכים, לרבות האמור בדבר תסקירים נוספים שיוגשו לאחר זמן, אינו עילה שלא לראות את פסק הדין כסופי. אם לא כך – לעולם לא יחלוף המועד לערעור על החלטות בענייני ילדים, ולאידך גיסא – לעולם לא תיחשבנה הללו כהחלטות סופיות המקנות זכות ערעור ולעולם תידרשנה לרשות ערעור שהרי כלל ידוע הוא כי החלטות בענייני ילדים לעולם אינן סופיות.

ולא היא: האמירה כי החלטות בענייני ילדים אינן סופיות יסודה בהבדל המהותי שבין פסיקות בענייני ילדים – משמורת והסדרי שהות ומזונות ילדים לבין פסיקות שבעניינים אחרים. הפסיקה בעניינים אחרים עוסקת בעבר: פלוני חייב ליתן גט כיוון שהתנהלות הצדדים עד כה הייתה כך וכך, אלמוני חייב לשלם כיוון שעשה כך וכך, פלונית זכאית לחלק מרכושו של פלוני בשל היותה נשואה לו עד כה בעת שצבר את אותו רכוש או בשל כוונת שיתוף ספציפית שהייתה בעבר והוכחה ואלמונית הפסידה את כתובתה בגין מעשיה שבעבר שנגדו את דת משה ויהודית, וכן הלאה.

לא כך ענייני הילדים שבהם הפסיקה צופה פני עתיד היא: האב מחויב במזונות בסכום מסוים משום שמעריכים אנו כי הילד יזדקק למזונותיו לסכום זה (או כי האם תוציא סכום זה למזונותיו, "עומדת להוציא" בלשון הפסיקה המבחינה בין השבת מזונות – אם כי זו אכן כוללת גם את העבר – לבין מזונות), משמורתו של הילד תהיה אצל הורה זה או אחר כיוון שסבורים אנו שזו תהיה טובתו, והסדרי השהות שלו עם ההורה האחר יהיו בימים אלה ואלה משום שזו טובתו המשוערת או כי מניחים אנו שהנסיבות יכריחו שההסדרים לא יהיו רחבים יותר וכך הלאה.

ומאחר שהמציאות דינמית היא, טובת הילד וצרכיו עשויים להשתנות וכך גם יכולתו של הורה לספק צרכים אלה, לכן אין הפסיקה "סופית" וחובת ערכאות השיפוט ורשויות הרווחה לבחון מפעם לפעם (לפי העניין, בהתאם לנסיבות ולבקשות המוגשות אליהן) אם נצרך עדכון או שינוי בשל שינוי הנסיבות.

אך למונח "החלטה סופית" בהקשר של זכות הערעור מובן שונה לגמרי. בהקשר זה השאלה היא אם ההחלטה סיימה את ההתדיינות שהתנהלה סביב המצב כפי שהיה באותה עת והכריעה בטענות שנטענו אז. ואם כך היה – החלטה סופית היא המקימה זכות ערעור ומעת נתינתה גם יימנו הימים להגשת הערעור, אף אם ידוע מראש כי גם לאחריה תמשיך המציאות הדינמית להיבחן ויינתנו החלטות נוספות לאור תוצאות בחינתה.

ד.         תוצאת כל האמור היא כי אכן פסק הדין שניתן בג' בסיוון התשפ"א (14.5.2021) – פסק דין סופי הוא, המערערת הייתה רשאית לערער עליו בשעתו ולא הייתה צריכה להמתין לשם כך להחלטות שיתקבלו בהמשך לו, ומשלא עשתה כן אז – בחלוף שלושים יום היה פסק הדין לחלוט.

ה.         אך עם זאת אכן התקבלו החלטות נוספות ועל אלה אפשר לערער במנותק מן הערעור על פסק הדין, שאינו אפשרי עוד. לאמור: אפשר לערער על ההחלטות, אך הטענות שאפשר לטעון בערעור כזה חייבות להתבסס על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בפסק הדין ולקבל אותן כמות שהן, אף אם לא היו לרוחה של המערערת. במסגרת הערעור אפשר לתקוף את ההחלטות המאוחרות ולטעון שהללו לא היו צודקות גם אליבא דפסק הדין ועל אף קבלתו, אך אי אפשר לתקוף את פסק הדין עצמו ולטעון שהחלטה פלונית שגויה היא כיוון שפסק הדין שגוי הוא, שכן המועד להעלאת טענה כי פסק הדין שגוי הוא – חלף עבר, ועתה מן הבחינה המשפטית לפחות טענה זו אינה יכולה להיטען, וממילא אינה יכולה להוות תשתית לטיעונים אחרים.

ו.          לפיכך, אני מורה למערערת להגיש כתב ערעור מתוקן, ככל שהיא מבקשת לעמוד על הגשת הערעור, ולכלול בו אך ורק טענות שמתקיים בהן העיקרון האמור, היינו שמקבלות הן את פסק הדין כפי שהוא, ותוקפות את ההחלטה מושא הערעור "לשיטתו" של בית הדין קמא בפסק דינו.

כתב הערעור המתוקן יוגש בתוך חמישה־עשר יום, המשיב יוכל להגיב עליו לגופו בתוך חמישה־עשר יום נוספים, ולאחר מכן יחליט בית הדין בנוגע להמשכו של ההליך.

ניתן ביום י"ג במרחשוון התשפ"ב (19.10.2021).

הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה