פיצוי על נזק ומניעת רווח עקב הפרת הסכם

התובע:  חקלאי.

הנתבעים: חברה המוכרת ירק ללא תולעים, מיוצגת ע"י מנהל יצור.

העובדות

התובע גידל כרוב בקיץ תשנ"ח, עבור חברת הנתבעים. הוא חשש שיהיה לו קשה להצליח בגידול, בשל החום הכבד. הובטח לו פיצוי ותמיכה אם הגידול לא יצליח, ולבסוף הגידול לא הצליח. בראש השנה תשנ"ט פג תוקפו של ההסכם בין הצדדים, ועל אף זאת המשיך התובע גם אחר ראש השנה תשנ"ט לגדל עבור חברת הנתבעים. אלא שלא היתה הצלחה גדולה בגידולי חסה וכרוב, ובשל כך החליטו הנתבעים בחודש כסלו תשנ"ט להפסיק את ההתקשרות ביניהם. זאת לאחר שהיה משא ומתן במהלך חודש כסלו תשנ"ט בין הצדדים על דרכים אחרות כיצד להמשיך בכל זאת לעבוד ביחד, אלא שלא הגיעו לידי הסכמה.

בשל העובדה שהצדדים הפסיקו לעבוד ביחד, והתובע לא קבל שתילים חדשים לשתילה מהנתבעים, התפנתה חממה לתובע, והוא השכירה לאדם אחר העובד בחברה מתחרה. התובע עצמו, עובד כפועל שכיר אצל אותו אדם ששכר ממנו את החממה. התובע אינו יכול לעבוד בעצמו עם החברה המתחרה, בשל העובדה שבהסכם שנחתם בינו ובין הנתבעים, נאמר בסעיף 6 שאסור לעבוד בחברה מתחרה, במשך 3 שנים לאחר סיום העבודה בחברת הנתבעים.

תביעת התובע

1. סך 12,000 ש"ח תשלום עבור גידול הכרוב.
2. סך 25,000 ש"ח על הפרת ההסכם.
3. ביטול סעיף 6 בהסכם המונע ממנו לעבוד בחברה אחרת.

נימוקים:

1. הנתבעים לא השאירו לו ברירה אלא לגדל כרוב, שאלמלי כן החממה היתה ריקה, והוא אינו יכול לעבוד בחברה מתחרה. גידול כרוב בקיץ חם הוא קשה ביותר ורוב הסיכויים שלא להצליח. הובטח לו בשיחה בעל פה, שאם לא יצליח, שהוא יפוצה באופן מלא, אם כי לא ננקב סכום. סך 15,000 ש"ח כולל להערכתו את ההשקעות שהוא השקיע, וההוצאות שהיו לו בגידול הכרוב, ומאחר שהוא כבר קבל פיצוי בסך 3000 ש"ח, היתרה היא 12,000 ש"ח.
2. הפסקת ההתקשרות בין הצדדים בחודש כסלו תשנ"ט, היא הפרת הסכם, מאחר שהצדדים המשיכו לעבוד איתו (וגם עם החקלאים האחרים), גם לאחר ראש השנה תשנ"ט, על אף שפג תוקפו של ההסכם הקודם. אי חתימה מחודשת הוסברה כענין טכני, ועצם המשך העבודה המשותפת שימשה כהוכחה שממשיכים לעבוד ביחד. הפסקת העבודה המשותפת בתקופה זו גרמה לו כבר נזקים רבים וכן צפויים לו נזקים עתידים מאחר שהוא איחר את המועד בו ניתן להתחיל גידולים אחרים. בסעיף 15 בהסכם נאמר שמי שמפר את ההסכם עליו לפצות את הצד שכנגד בסך 25,000 ש"ח.
3. סעיף 6 בהסכם אוסר לעבוד בחברה אחרת במשך שלוש שנים, לאחר סיום העבודה בחברת הנתבעים. התובע מודה שחתימתו על הסעיף מחייבת אותו, אך לפיו זהו סעיף לא מוסרי, מאחר והוא מונע ממנו להתפרנס באחד מאופני התעסוקה המרכזיים, הנהוגים אצל מגדלים חקלאיים באזור. להיות שכיר אצל אחר העובד עם חברה מתחרה, לא סותר את הסכם, וכן הוא מקבל את המשכו של הסעיף בדבר שמירת סודות מקצועיים של חברת הנתבעים למשך שלוש שנים.

תשובת הנתבעים

פטורים מלשלם.

נימוקים:

1. לפי ההסכם התובע חייב לגדל כל גידול. אם לא יגדל החממה תהיה ריקה.
2. בכל גידול יש סיכון שהוא לא יצליח, והמגדל נושא בהפסד, כמו שהוא יהיה זה שיהנה מהרווחים הגדולים כשהגידול יצליח. מודה שהובטח לתובע לעזור לו במידה וגידול הכרוב לא יצליח, אך מכחיש שהובטח לתובע פיצוי מלא. סך 3000 ש"ח שהועברו לתובע, זוהי העזרה שהנתבעים מוכנים לתת.
3. מאז ראש השנה תשנ"ט אין הסכם חתום בין הצדדים, ולכן הם לא הפרו שום הסכם. הם לא חתמו על הסכם חדש עם התובע, (על אף שעם חקלאים אחרים הם חתמו על הסכמים חדשים לשנת תשנ"ט, אם כי הם נחתמו לאחר ראש השנה) מאחר שהם היו עם התובע בדין ודברים באשר להמשך העבודה המשותפת. מאחר שלא הגיעו לידי הסכמה, אין ביניהם דבר, והנתבעים לא חייבים להמשיך ולעבוד עם התובע. אם יחליט בית הדין, שההסכם הישן מחייב אותם גם לשנה זו הם מוכנים להמשיך ולעבוד עם התובע.
4. הסעיף מופיע בהסכם והוא מחייב. גם לעבוד כשכיר אצל אחר העובד בחברה מתחרה, סותר את ההסכם או את רוחו, ובזה התובע מפר הסכם חתום.

שאלות לדיון

1. מה תוקפה של התחייבות בעל פה, כשהצדדים חלוקים באשר לתוכנה של ההתחייבות.

2. האם המשך עבודה של התובע לאחר שפג ההסכם מלמד על כך שההסכם ממשיך?

3. האם העובדה שהתנהלו דין ודברים בין הצדדים על אופן העבודה ביניהם משמעותו שאין ההסכם הקודם ממשיך?

4. אם יסתבר שאכן ההסכם תקף, האם על המפר לפצות את הצד שכנגד על הפסדים שנגרמו לו?

5. מה תוקפו של סעיף 6 בחוזה המגביל את המגדל שלא לעבוד במשך 3 שנים בחברה אחרת או כעצמאי, בתחום גידולי ירקות ללא תולעים?

תוקפה של התחייבות בעל פה כשהצדדים חלוקים באשר לתוכנה

בחוזה שנחתם בין הצדדים, נאמר בסעיף 13 ב שהמגדל לא זכאי לשום פיצוי על סחורה שנפסלה או על השקעותיו בה. במקרה שלפנינו נטען שהיתה בכל זאת הבטחה בעל פה וללא נקיבת סכום, על פיצוי לתובע במקרה שהגידול לא יצליח, בשונה מהכתוב בחוזה. הויכוח בין הצדדים הוא על גובה הפיצוי. התובע טוען שהובטח לו פיצוי מלא, ואילו הנתבע מודה שהוא אכן הבטיח פיצוי, אך טוען שלא הבטיח פיצוי מלא. השאלה היא, האם להבטחה זו יש תוקף כלל, אף מבלי להיכנס לויכוח שבין הצדדים על תוכנה המדויק של ההבטחה? על פי החוזה לא חייב הנתבע לשלם דבר לתובע, אלא שהוא חייב עצמו, למרות זאת.

בגמ' בכתובות קא,ב -קב,א נאמר:

האומר לחבירו חייב אני לך מנה, רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור.

המדובר בגמרא שם הוא במקרה שאדם מחייב את עצמו בדבר שהוא עקרונית לא חייב כלל. הגמ' דנה באריכות במחלוקתם ולהלכה פסק הרמב"ם בהל' מכירה יא,טו כר' יוחנן באופן הבא:

המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חיב לו כלום, הרי זה חייב. שדבר זה הוא כמו מתנה הוא ואינו אסמכתא. כיצד? האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חיב לך מנה אע"פ שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חיב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר, הרי זה כמי שאמר היו עלי עדים וחיב לשלם. אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום  שהרי חייב עצמו וגמר ושעבד עצמו כמו שישתעבד הערב. וכזה הורו רוב הגאונים.

דין זה נפסק גם בשולחן ערוך חושן משפט סי' מ,א.

המגיד משנה מציין שהרמב"ן והרשב"א בכתובות שם חולקים על הרמב"ם ולפיהם אין אדם מתחייב באמירת אתם עדי, בלא קנין ובלא שטר. לפיהם התחייבות בעל פה אפילו בפני עדים לא מועילה כלל, אלא בשטר. כך ציין גם בערוך השולחן שם בסעיף א.

מפרשי הרמב"ם עוסקים רבות במחלוקת זו. (בניתוח כללי של מושג החיוב וההתחייבות במשפט התורה בהקשר זה, עסק הריא"ה הרצוג בפסקים וכתבים כרך ט שו"ת בדיני חושן משפט עמ' עמ' תכ- תכא).

הסמ"ע שם בס"ק א כותב שהתחייבות בעל פה מועילה כהודאה בדבר שכבר חייב לצד שכנגד, אך בהתחייבות לדבר חדש על פי דבריו כעת, לא מועיל אלא אם יעשה

בתנאים שכתב הרמב"ם והשו"ע בעקבותיו, או על פי שיטות הראשונים המחמירים יותר מהרמב"ם. התנאים הם: ההתחייבות היא ללא כל תנאי, בנוכחות עדים, או בשטר.

במקרה שלפנינו אכן מדובר בהתחייבות חדשה שהנתבע לא חייב כלל מעיקר הדין בשל החוזה הכתוב שביניהם, ואף ההתחייבות בעל פה של הנתבע איננה עומדת באף אחד מהתנאים. ההתחייבות הכספית היא על תנאי - רק אם הגידולים לא יצליחו, אין כאן עדים, ולא נכתבו הדברים בשטר. מכאן שאין להתחייבותו של הנתבע כל תוקף.

גם אם ההתחייבות בעל פה היתה נעשית בצורה מועילה היינו צריכים לדון בויכוח שבין הצדדים באשר לתוכנה. במקרה זה הנתבע הוא המוחזק, והתובע הוא זה שרוצה להוציא ממנו. הכלל במקרה שכזה הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו,ב). גם אם היה מוכיח שאכן הוא התחייב בפיצוי מלא, עדין היינו צריכים להיכנס לדיון מה נכלל בכך, שהרי הצדדים מסכימים שהם לא נקבו בסכומי כסף מוגדרים, וזאת סוגיית דין המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, בה דן הרמב"ם בהלכה הבאה בהל' מכירה יא,טז.

היה מקום לדון גם לדון בתוקף ההתחייבות הזו על אף שנעשתה שלא על פי התנאים שהציב הרמב"ם, מכוח דין 'סיטומתא', שאילו הם הסכמות מקובלות וידועות בין הסוחרים על דרכי הקנין, ושהן תקפות על פי ההלכה, גם אם הם נעשו שלא על פי כללי ההלכה. גם בחוזה שנחתם בין הצדדים נאמר בסעיף 1 ד שהחוזה הוא על פי דיני 'סיטומתא'. אלא שכאן לא ניתן לטעון שכך מקובל בין הנתבע למגדלים, שמגדל שאינו מצליח בגידול מקבל פיצוי מלא על השקעותיו אם הגידול נפסל, שהרי לא כך נהוג, ובמיוחד לאור האמור בחוזה בסעיף 13 ב שהמגדל לא זכאי לשום פיצוי על סחורה שנפסלה או על השקעותיו בה.

את סך 3000 ש"ח שכבר נתנו הנתבעים לתובע, יש לראות כמתנה גמורה, מאחר שמעיקר הדין לא היו חייבים לתתה, ומה גם שהם הודיעו בפנינו שאין הם תובעים אותה בחזרה.

פסק דין: הנתבע פטור מלשלם לתובע סך 12,000 ש"ח עבור השקעותיו בגידול הכרוב.

תוקפה של התקשרות לאחר סיום תקופת ההסכם

בשולחן ערוך חושן משפט סי' שיב, יד פסק:

מקום שנוהגין שיש להם ראש שנה קבוע לשכירות הבתים וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת, ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון.

הטור שם מביא בשלמות את הדין במקורו, משו"ת הרא"ש כלל א, ז. בבאר הגולה שם אות ה מצין שניתן ללמוד עקרון זה גם מרש"י בבבא מציעא קא, ב בד"ה ואילו. ועין עוד בשו"ת הרדב"ז סי' ב אלפים קס.

טעם הדבר כפי שכתב הטור שם (דבריו הובאו גם בסמ"ע שם ס"ק כא), שמאחר ונהוג לחתום על הסכמים שנתיים, לא יוכל למצוא כעת מישהו אחר שיסכים לשכור, והיה לו לשוכר להודיע מראש על רצונו להשאר פרק זמן נוסף.

בערוך השולחן שם ס"ק כד כותב שדין זה אמור גם אם המשכיר הוא זה שרוצה שהשוכר יצא באמצע השנה. ביכולת השוכר שלא לצאת עד סוף השנה בטענה שלא ימצא דירה הגונה או שיעמיד לו דירה כזו.

משמעות הלכה זו היא, שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות, באותה מתכונת שהיתה נהוגה ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף.

הסמ"ע בס"ק כ כתב שאין הכוונה דוקא שהוא נשאר חודש, אלא כך הוא הדין אם נשאר זמן מועט יותר, אפילו יום אחד בשנה החדשה, אלא שהמקרה בו דן הרא"ש היה שנשאר חודש.

דין זה אמור בהסכם שכירות. האם ניתן להחיל עקרונות אילו גם על הסכמים אחרים שאינם בענייני שכירות? הגר"א שם מפנה לשולחן ערוך חושן משפט סי' קסג, ה ברמ"א, להלכה העוסקת בענייני שותפים בקרקע, וכן לשולחן ערוך חושן משפט סי' רכא, א ברמ"א להלכה העוסקת בענייני שותפים. גם שם עולה העיקרון שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות, באותה מתכונת שהיתה נהוגה ביניהם, גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף.

ההלכה בענייני שותפים נזכרה פעם נוספת בשולחן ערוך חושן משפט בסי' שלג,ח ברמ"א בעניני פועלים, ואמנם שם יש שינוי מסוים בדברי הרמ"א ועמד על כך הש"ך שם בס"ק מב. אך ערוך השולחן שם בס"ק כט-ל טוען ש'אם ככלות זמן בכתב לא דברו כלל רק נשאר על מקומו כמקודם נשאר על כל התנאים הראשונים בלי תוספת ובלי מגרעת, כמו בשוכר בית לשנה ודר בו שנה שניה סתם, דדר בה על מקח ראשון כמו שכתוב בסי' שיב. כמו כן בענינים אילו וכן הסכימו גדולי האחרונים'. עין עוד בענין זה בספר תורת המשפט מהרב יועזר אריאל עמ' 221-227 'שתיקה אחר שפג תוקף ההסכם' שהגיע אף הוא למסקנה זו, וכן בפסקי דין שליד הרבנות ירושלים דיני ממונות חלק ב עמ' עא ואילך.

בנדוננו, הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם שחל בראש השנה תשנ"ט. זהו התאריך הידוע, שבו אמורים כל המגדלים לחדש את ההסכם השנתי עם הנתבעים. (אכן הש"ך שם בסי' שיב ס"ק יג דן אם התאריך השנתי הידוע חיב להיות דוקא בראש השנה, ובמקרה שלפנינו אכן יצא שהתאריך הוא ראש השנה א' תשרי, על אף שזה אינו חייב להיות כך. בענין זה עין גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סי' נב, ו). העובדה שהנתבעים לא עשו כן עד ראש השנה תשנ"ט עם אף אחד מהמגדלים לא פוטרת אותם מהדין. מאחר שהם המשיכו לעבוד עם התובע גם לאחר ראש השנה תשנ"ט, בכך שנתנו לו שתילים חדשים לאחר סוכות תשנ"ט, הדבר מחייב אותם כאילו היה הסכם חדש לשנת תשנ"ט חתום.

פסק דין: למרות שהצדדים לא חידשו את ההסכם ביניהם אחרי ראש השנה תשנ"ט, ההסכם תקף מאחר והם המשיכו לעבוד גם לאחר ראש השנה.

פיצוי על הפסדים

מאז שהנתבעים הפסיקו לעבוד עם התובע, בכך שלא נתנו לו שתילים חדשים, היה משך זמן מסוים שהחממה היתה ריקה. בשלב מסוים השכיר התובע את חממותיו לאדם אחר, מאחר שהבין שהנתבעים הפירו את ההסכם, ולא רצה להפסיד זמן וכסף נוסף, עד שיתברר הדין. לדברי התובע, במשך הזמן בו הם ניסו להגיע לסיכום בדבר המשך העבודה המשותפת, הוא לא קבל שתילים, והדבר גרם לו הפסד כספי שעליו הוא דורש פיצוי.

מהשתלשלות המקרים עולה ששני הצדדים לא נהגו נכון. הנתבעים לא נהגו נכון בכך שלא המשיכו לעבוד עם הנתבע כפי שמתחייב על פי הדין, למרות שלא נחתם חוזה חדש, והתובע שבעקבות מעשה הנתבעים לא נהג אף הוא נכון, בכך שהשכיר את חממותיו לאחר, ובכך סותר הוא את האמור בסעיף 2 א2 בחוזה, בו נאמר שהמגדל מתחייב שלא לגדל בחממות של הנתבעים גידולים שאינם במסגרת חברת הנתבעים. אם ההסכם עדין תקף ביניהם למרות שלא חתמו על חוזה חדש, אזי החממות הללו נחשבות כשייכות לחברת המגדלים ואסור לתובע להכניס לשם כל גידול אחר.

בכך שהתובע עצמו שכיר בחממותיו שלו אין כל סתירה לאמור בחוזה בסעיף 6, מאחר שהאיסור לעבוד בתחום זה במשך 3 שנים מיום הפסקת ההתקשרות עם הנתבעים, הוא רק במידה והמגדל הוא עצמאי או עובד עם חברה אחרת. אין כל איסור לעבוד כפועל שכיר אצל אחר המגדל לחברה אחרת. (בענין תוקפו של סעיף 6 באופן כללי נעסוק לקמן בסעיף 4).

יחד עם זאת על התקופה מאז הם לא נתנו לו שתילים חדשים עד הזמן בו הוא השכיר חממותיו לאחר, נגרם לתובע נזק כספי ועליו צריכים לשלם הנתבעים. גם בחוזה נאמר בסעיף 14 ב שאם החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה על פי הסכם זה, יהיה זכאי החקלאי לפיצוי מלא בגין נזקיו הממשיים.

גם על פי ההלכה, גם אם לא היה הענין נזכר בחוזה, על הנתבעים לפצות את התובע, על פי האמור בירושלמי בבבא מציעא ה,ג (ובירושלמי בבא מציעא ט,ג):

אמר ר' יצחק המבטל כיסו (= עיסקא, אפשרות להרויח כסף) של חבירו, אין לו עליו אלא תערומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו, מהו?

שם מדובר על מי שלקח שדה מחבירו על מנת לגדל בה גידולים ולא עשה כן לבסוף, וגרם בכך נזק לבעלים. המקרה שלפנינו מדובר באופן שונה במעט שהרי כאן דוקא בעל השדה-החממה רצה לעבוד וחבירו האחר ביטל אותו ממלאכתו. על אף השוני בין המקרים העקרון דומה.

בטעם הדין במבטל שדה חבירו, ובשוני בין דין מבטל שדה חבירו למבטל כיסו מחד, ולמבטל חנותו וספינתו עסקו המפרשים. לא נאריך בכל ההשוואות, ונתמקד בדין מבטל שדה חבירו בלבד.

בהגהות אשר"י לבבא מציעא ט,ג מביא בשם האור זרוע שמבטל שדה חבירו חייב לפצותו מאחר שהתחייב לו. ההתחייבות המדוברת שם היא בכתב. בסוגיה המקבילה בבבלי בבא מציעא עג,ב שם נזכר, שהאפשרות להתעסק בשדה היא בידו של בעליו, ושם כותבים הרמב"ן וכן הנימוקי יוסף שם (דף מד,א ברי"ף ד"ה רב) בשם רב האי גאון שטעם המבטל שדה חבירו שמשלם, מאחר שזו תקנת חכמים, ומדבריהם עולה שכך הוא הענין אף אם לא התחייבו לו בכתב. (ע"ע בקצות בסי' רז,ז, ובמחנה אפרים הל' שומרים סי' ח). כך גם בשו"ת הריב"ש סי' שח. כך הסביר את הענין גם בשו"ת אבן שתיה סי' עט. באופן דומה כותב כך גם הרשב"א בבבא מציעא שם אלא שהוא מציג את דברי רב האי גאון לא כתקנת חכמים אלא כמנהג מקובל.

במקרה שלפנינו ישנה התחייבות חוזית בכתב בין הצדדים, ואשר על כן הנתבע חייב לפצות את התובע על הפסדו.

הרמב"ם פוסק דין זה בהל' שכירות ח,יג וגם ממנו עולה שהנימוק הוא שכך התחייב בכתב. המגיד משנה שם מציין שהרמב"ם הוא כרב האי גאון המובא ברמב"ן.

(נעיר שהרמב"ם כתב בהל' שכירות ב,ג דין דומה בשם רבותיו, והראב"ד שם השיג וכתב שלכאורה זהו אותו דין, ועיין שם במגיד משנה מה שהבחין בין שתי ההלכות, ובמפרשי הרמב"ם).

הראבי"ה (כת"י) בסי' תתקנו (מובא בספרו של פרופ' נחום רקובר המסחר במשפט העברי עמ' 145) כותב שאם הצד המתחייב לא היה מתחייב, אזי בעלי השדה בעצמם היו עובדים ומתעסקים בשדה. ולכן חיב לשלם הפסדו והפסד הרוח הצפוי.

בספר מצות גדול (=סמ"ג) עשין פב כותב שבשדה 'אינו תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו', ונראה שכוונתו לומר שבשדה לעומת מסחר, הרווח בטוח. כך פירש את הענין גם בפני משה בפירושו לירושלמי שם. על נימוק זה יש להעיר שהרי לא בהכרח שכל גידול חקלאי מצליח ובודאי שלא ניתן לומר זאת על גידול יחודי הצורך תנאים מיוחדים ודרישות מחמירות כמו שבמקרה שלפנינו. אך נראה שגם הם יודו שאם אין כל סיבה לטעון אחרת וניתן לבדוק זאת על פי גידולים אחרים מקבילים באותו זמן ובתנאים דומים גם הם יודו.

בדרך זו נקטנו במקרה שלפנינו. הצדדים התבקשו להמציא נתונים על ההוצאות הצפויות לגידול מעין זה, ולחשב אותם באופן יחסי בהתאם למשך הזמן בו נמנע מהתובע לשתול בחממה. נדגיש שהחישובים שיבואו להלן הם על סמך נתונים בסיסים שהמציא הנתבע בלבד, והם אינם מדויקים באופן מוחלט מאחר שקשה לדייק עד כמה בדיוק היה הנזק.

הצפי הוא שמכל דונם היה ניתן להוציא 700 קרטון, ובסה"כ 1575 קרטון ל2.25 דונם, במחיר 7.7 לקרטון. ההכנסה הצפויה היתה אמורה להיות  12127.5 ש"ח (x 7.7 = 12127.5 1575).

הנתבע הגיש רשימת הוצאות שנחסכו לכל דונם: הכנה ושתילה, שתילים, ריסוסים, מים ודשן, עישוב וסנטציה, קטיף, הובלה ופיקוח כשרות.

מהנתונים שהוצגו לפנינו ע"י הנתבע עולה שהוצאות השוטפות לדונם אחד הם בערך בסך 3000 ש"ח לדונם. ההוצאות ל2.25 דונם הם 6750 ש"ח.

סך הכל רוח צפוי הוא:            5377.5= -6750 12127.5

משך הזמן בו נמנע מהתובע לשתול שתילים חדשים עד הזמן בו הוא השכיר חממותיו לאדם אחר, הוא 27 יום. (981230 - 98123). בהנחה שגידול חסה בתקופה המדוברת הוא 47 יום, ונמנע מהתובע לגדל במשך 27 יום, הרי שנמנע ממנו רוח בסך 57.4%.

ההפסד רווח יחסי שנגרם לתובע הוא בסך: 3086.6 ש"ח.

פסק דין: על הנתבע לשלם לתובע סך 3086.6 ש"ח, תוך 30 יום ממתן פסק דין זה.

הגבלת חופש העיסוק של המגדל לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים

שתי השאלות הראשונות בהם עסקנו נוגע למקרים הספציפיים שהיו במקרה שלפנינו. השאלה בדבר תוקפו של סעיף 6 בחוזה המגביל את חופש העיסוק של המגדל עם סיום עבודתו בחברה לא נוגעת בשלב זה למקרה שלפנינו, שהרי התובע השכיר את חממותיו למשך שנתים לאחר, וגם הנתבעים לא מעונינים לעבוד איתו יותר. בהסכמת שני הצדדים הוחלט שלא לדון בתביעה זו בהקשר לדין זה, הן בשל אי הרלוונטיות של הסעיף כעת כאמור לעיל, והן בשל העובדה שדיון בסעיף זה נוגע לגופו של ההסכם עצמו והוא נוגע לכלל המגדלים ולחברת הנתבעים, ולא רק למקרה שלפנינו.

כיון ששאלה זו היא עקרונית וסבוכה, נרצה להושיב לענין זה בית דין של שלושה שידונו בדבר, ולא לדון בכך כבורר יחיד.

הדיון אמור להתמקד בחלק הראשון של הסעיף בו מתחייב המגדל כי במשך כל תקופת ההסכם וכן שלוש שנים לאחריו לא יגדל לאחר או לעצמו. סעיף זה המגביל את חופש העיסוק של האדם, דורש בירור אם הוא תקף מבחינת ההלכה. האם ניתן למנוע מאדם שיעסוק במלאכה כלשהי, רק בשל העובדה שהוא עבד קודם לכן אצל מעביד אחר באותו תחום? יש דיונים בפוסקים באשר לשותפות שהתפרקה, ואחד

הצדדים קיבל על עצמו שלא לפתוח עסק מתחרה באותו מקום. האם תנאי זה תקף כלל, ובמיוחד בימינו שמקובל לקנות גם שלא בחנות המקומית, וכן אם ניתן להגביל מגבלה שכזו על עסק שמשוק את סחורתו שלא במקום אלא מחוצה לו. במקרה שלפנינו ישנה מגבלה, שאין לו לגדל לעצמו או לאחר כלל ולא משנה היכן, והיא נראית על פניה כמגבלה גורפת מדי שלא תקפה על פי ההלכה. (בהקשר זה יש לדון אם הוא לא נוגד גם את חוקי המדינה- חוק חופש העיסוק, תשנ"ד).

באשר לחלקו השני של הסעיף באשר לאיסור גילוי סודות החברה, ענין זה תקף על פי ההלכה, ויש לענין זה סימוכין ותקדימים במה שקשור לזכויות יוצרים על פי ההלכה. במקרה שלפנינו, גידולי ירקות ללא תולעים, יש כבר מספר חברות בארץ שעוסקות בכך וכנראה שחלק ניכר מהסודות של פעם ידועים בכל זאת. מגבלה זו לגיטמית ברמה העקרונית, והיא נכונה ביחס לסודות יחודייים בלבד.

אמנם היה ניתן להבין שכונת הסעיף על שני חלקיו היא לאסור לגדל לאחר או לעצמו ע"י שימוש במידע ובסודות יחודיים שהוא למד במהלך העסקים שהיו לו עם החברה. אך אם הוא אינו משתמש בסודות יחודיים שלמד כאן, ולא רק זאת אלא שהוא מגדל על פי הדרכות אחרות שנתנות לו ע"י מדריכים בחברה אחרת, אין כל מניעה גם על פי החוזה שהמגדל שהפסיק לעבוד עם הנתבעים, יגדל לעצמו או לאחר. אם זו פרשנותו של הסעיף יש לנסח זאת בצורה בהירה יותר, ואז הוא תקף ואין הוא סותר את ההלכה.

הערנו בראשי פרקים את הענין מבלי לנקוט עמדה, וכאמור לעיל הדיון בשאלה זו נדחה.

ניתן ביום כ"ד שבט תשנ"ט

נוה דקלים גוש קטיף

הרב יהודה זולדן, הבורר