דחיית תביעה לשלום בית / פד"ר 962276/5

ב"ה

תיק 962276/5

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר – ראב"ד, הרב אברהם שינדלר, הרב יהודה יאיר בן מנחם

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ברזל אברהם)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד עוזר רוני)

הנדון: דחיית תביעת שלום בית

פסק דין

הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך כ"ה באדר תש"ע (11.3.2010), אלה הם נישואים ראשונים לצדדים, אין להם ילדים, והם חיים בנפרד החל מתאריך א' בכסלו תשע"ד (4.11.2013).

//דילוג - פס"ד מלא בקובץ המצורף//

סיכומי הבעל התקבלו ביום א' בשבט תשע"ה (21.1.2015). ב"כ הבעל טוען כי הבעל הצהיר בביה"ד כי לא יחזור אל האשה, וכי לא ישהה במחיצתה אפילו רגע אחד, וכי די לעיין במה שכתבה האשה אודות הבעל בתביעותיה בבית המשפט בכדי להבין שלום בית לא ייכון בין הצדדים. לדבריו הם היו ב7 פגישות אצל פסיכולוגית, והטיפול לא צלח. הצדדים החליטו להיפרד ואבות הצדדים אף סיכמו בינהם על העניינים הרכושים. לטענת ב"כ הבעל הוצאת צו עיכוב כנגד מרשו בבית המשפט לאחר שצו העיכוב בביה"ד בוטל היה "נקמנות לשמה ללא כל תועלת". לדבריו מאז הפירוד לא נוצר כל קשר בין הבעל לאשה, וזאת פרט למפגשים ביניהם בערכאות המשפטיות. ב"כ הבעל עומד על כך שבעוד שבביה"ד האשה דורשת שלום בית, הרי שבבית המשפט היא דורשת פירוק שיתוף. לטענת ב"כ הבעל טענת האשנה לשלום בית הינן מן הפה ולחוץ, "הבעל איבד בה כל אימון ומאס ומואס בה נוכח מעשיה מאז הפירוד". ב"כ הבעל אף מוסיף כי הבעל שבפנינו טרם קיים מצוות פו"ר, ומצרף לסיכומיו את חוו"ד עו"ס הרב מילרוד אשר ציין כי "האשה טוענת שהיא מעוניינת בשלום בית, ולפי התרשמותי היא אכן מעוניינת בשלום בית. הבעל טוען שאין לו אמון באשתו ושהוא נפגע מאוד מהמהלכים המשפטיים שהתנהלו נגדו, הוא לא מעוניין בהמשך הקשר. במצב הנ"ל לא מתאפשר לי לעשות שלום בית."

סיכומי האשה התקבלו אך ביום י"ח באדר תשע"ה (9.3.2015). ב"כ האשה מציין כי הבעל לא הזכיר ולו מקרה אחד המטיל דופי בהתנהלות האשה, וכי הוא זנח את טענותיו כי האשה אינה מסוגלת לקיים חיי אישות וכי לאשה "קפיצות עין מוזרות". ב"כ האשה טוען ששבע פגישות הייעוץ שקיימו הצדדים התקיימו אצל גברת שאינה פסיכולוגית ואינה יועצת נישואין, ושהבעל סרב לשתף פעולה עם הרב מילרוד. לדבריו האשה מעוניינת בכנות בשלום בית, כפי שציין גם הרב מילרוד.

הכרעת ההלכה

הצדדים שבפנינו חיים בפירוד מזה למעלה מיח' חודשים, הבעל עומד על רצונו בגירושין והאשה טוענת כי היא מבקשת שלום בית. במהלך הדיונים העלה הבעל בפנינו טענות המתייחסות לקשיים שחוותה האשה בקיום יחסי אישות כמו גם טענות למום בעיניה, כפי שעמד על כך גם ב"כ האשה מסיכומי הבעל נראה שהוא זנח את הטענות הללו, ואומר מיד שטוב שכך. טענות שכאלה על מומים הקיימים באשה צריך שתהיינה מגובות בתיעוד רפואי ולו מינימלי, דבר שכלל לא הוצג בפנינו, ומשלא הוצגו כל מסמכים או ראיות אחרות לקיומם של מומים שכאלה באשה אין כל דרך בה יוכל ביה"ד לקבלן, ועל כן הננו מוצאים להבהיר כבר עתה כי ביה"ד דוחה כל טענה בדבר מום או ליקוי או פגם כלשהו הקיים באשה. כאמור לעיל טענה שכזו צריך שתהא מגובה בתיעוד ומסמוך מתאים, ומשאין בנמצא תיעוד שכזה חבל שהועלתה טענה שכזו, באנשים יראי שמים עסקינן תופסי תורה ואוהביה, ולברי אוריין ודאי שאין צריך להזכיר דואהבת לרעך כמוך אמר רחמנא, ומאי דסאני עלך לחברך לא תעביד הורנו הלל, וחבל שבאו לידי מידה זו להטיל דופי בבת ישראל. ועוד אוסיף ואומר כי מקובלים עלי לחלוטין דברי ב"כ האשה כי הבעל לא הוכיח ולו מקרה אחד המטיל דופי בהתנהלות האשה במהלך השנים בהן חיו הצדדים ביחד תחת קורת גג אחת.

אולם יחד עם זאת, מהחומר שבפנינו ברור לנו כי הגם שהן הבעל והן האשה כאשר עומדים הם כל אחד בפני עצמו או עצמה טובים ונכוחים הם הרי שהחיבור שביניהם היה רווי קשיים ולדאבון לב סוגה בחוחים. הבעל טען כך חזור וטעון, והאשה גם היא טענה בכתב תביעתה לגירושין כי "סבל ארוך שנים" כמו גם "ניצול קר של הבעל" היו מנת חלקה. גם אם אקבל את טענתה של האשה כי עצם הגשת התביעה לגירושין נבע מחשש לעגינות לא אקבל את טענתה כי פיה דבר שווא ושפתיה מללו שקר. ועל כולנה הרי שני הצדדים מודים כי הם ניהלו סדרה של שבע פגישות במטרה לשפר את היחסים ביניהם, וכלל אין זה משנה לעניין זה האם הייתה זו פסיכולוגית, יועצת נישואין או אשה ללא כל הכשרה אשר התיימרה לנהל את אותם מפגשים.

משבאנו למידה זו, סבורני כי יש לקבל גם את דבריו של הבעל על כך שבמועד הפירוד או סמוך ונראה לאחריו הבינה האשה, ובנדון שבפנינו נראה שלא פחות מכך חשוב לציין שהבינה גם משפחתה, כי דרכם הזוגית של הצדדים הגיעה לסופה. המסרון שצוטט לעיל, ולא הוכחש על ידי האשה, כמו גם העובדה שהאשה עצמה נטלה חפצים רבים מהבית לאחר הפירוד, שופכים אור ומעידים השלמה אם לא הסכמה עם הפירוד. ואולם יחד עם זאת, ברור הוא, כי האשה רשאית לשוב בה מהסכמתה או למצער השלמתה זו, לטעון אהבתי את אישי ולבקש לשוב ולנסות לשקם את ביתה מהריסותיו. זו מטרת הכתובה לאלם ולחזק את הבית, ולעודד את בני הזוג להתמודד עם המכשולים הנקרים לעיתים בדרכם המשותפת ולהתגבר עליהם, וזו מטרת ההמלכות וההכרזות במורדת, לגרום לה לשוב מדרכה הרעה אל חיק בעלה, לשמר את כותלי ביתה, ולרפדם באהבה ואחוה שלום ורעות עליהם נכון בית ישראל.

אלא שרדיפתנו אחר השלום אסור לה שתמנע מאתנו לברר את הדין ועומק ההלכה במקרה זה כמו בכל מקרה אשר מובא לפתחנו, זו חובתנו ונעשנה, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו ויזכני, זעיר התלמידים, לכוון לאמתה של תורה.

שתיים הנה קוראותינו (ראה ישעיה נא, יט), ועל שתי יסודות שהן אחת תומך ב"כ הבעל את טענותיו. האחת הינה כי טענתה של האשה כי היא חפצה בשלום בית אינה כנה, לדבריו ההליכים המשפטיים הקשים שמנהלת האשה כנגד בעלה מוכיחים זאת, והשנייה אשר נסמכת גם היא על אותם הליכים הינה כי לנוכח אותם הליכים, הסבל והחרפה הלא מוצדקת, כך לדבריו, שהיו כרוכים בהם איבד הבעל כל אמון באשתו, והוא מאס ומואס בה.

נדון בדברים אחד לאחד.

א.   טענת הבעל כי תביעת האשה לשלום בית אינה כנה

ביום כ"ד במרחשוון תשע"ה (17.11.2014) התקבלה בביה"ד תביעת האשה לגירושין (!) ובמצורף לה בקשה למתן צו לעיכוב יציאה של הבעל. ביה"ד נענה לבקשה והוציא צו כמבוקש, ואולם יום למחרת הופיע הבעל בביה"ד וביקש כי ביה"ד יבטל את הצו. ביה"ד שוחח עם ב"כ האשה שהתנה את הסכמתו בתשלום כתובה ופיצוי, ולבסוף בהוראת ביה"ד הבעל העמיד ערבים על סך 400,000 ₪ ואף השליש גט בביה"ד, וביה"ד ביטל את הצו. אולם בכך לא באה סאת יסוריו של הבעל, אשר הורד מהמטוס ונפרד מבני משפחתו שהמשיכו ליעדם, אל קיצה. ב"כ האשה ניגש לערכאה המקבילה, והפעם בטענה למזונות ואף עיכב בו ביום את יציאתו של הבעל, ובכך גרם לו סבל נוסף. לא למותר לציין כי בנתיים לא ראתה הערכאה המקבילה לחייב את הבעל בתשלום מזונות אשה, וכעבור ימים ספורים אף התירה לבעל לצאת את הארץ, תוך העמדת תנאים קלים.

אם לא די בזאת האשה אף הגישה לבית המשפט תביעה לפירוק שיתוף (!) ומשביה"ד שב ושאל את האשה וב"כ הכיצד מתיישבת תביעה לשלום בית עם תביעה לפירוק שיתוף שב ב"כ האשה והכביר במילים על כך שהבעל הדיר את האשה מנושאי הרכוש ועל כך שאם הצדדים יתגרשו האשה תזדקק לתביעה לפירוק שיתוף. לא למותר לציין כי גם כאשר בצדדים סיכמו כי לצורך ניסיון שלום בית האשה תקפיא את ההליכים בבית המשפט האשה לא עשתה זאת.

אומר את הברור מאליו, ואת אשר ביה"ד אמר במפורש וברמז פעם אחר פעם במהלך הדיונים, לא זו הדרך אל כינון השלום וקימום הבית. תהום עמוקה פעורה בין התנהגותה זו של האשה לבין רצון כנה לשלום בית. הטלת עיכוב יציאה בערכאה אחת תיכף ומיד לאחר שערכאה אחרת ביטלה צו שכזה, וזאת תוך הגשה מידת של תביעה מחודשת שזכרה לא בא עד אותה שעה, ושאף לא קיבלה נכון לאותם ימים כל מענה מהותי, אינה אלא בבחינת התנהגות נקמנית. כך בדיוק הם פני הדברים באשר להגשת תביעה לפירוק שיתף לצד תביעה לשלום בית, שתי תביעות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, המבקשת שלום בית צריכה לבוא בשער ביה"ד בידיים נקיות, בבחינת נקיות כפיים המעידה על ברות הלבב, ולא כך הם פני הדברים שעה שאותה אשה המבקשת לקומם את ביתה בערכאה אחת מבקשת לפרקו בערכאה השנייה. מי שמבקש שלום נדרש בראש ובראשונה לנהוג בשלום, להניח את כלי המלחמה ומכשירי הפירוק, ולהותיר פתח לתקווה לו ולבן זוגו, ולצערי הרב לא כך עשתה האשה שבפנינו.

אכן האשה עצמה טענה שאלה הם כלים משפטיים ושכל רצונה אינו אלא בשלום ולא במלחמה, אך כפי שראינו הדיסוננס בין מעשיה לדיבורה זועק לשמיים. וכפי שכתב כבר עמיתי הדיין הרב אבירן יצחק הלוי (תיק מספר 8801-21-1):

"כאשר אשה תובעת שלום בית בבית הדין הרבני, עולה מיד שאלת תום הלב כשהיא מפצלת את תביעותיה ומגישה את תביעת מזונותיה או מזונות ילדיה בבית המשפט. עתים שאין לבית הדין הרבני לחייב איש או אשה בשלום בית, כאשר מקצת מהענינים ביניהם אינם נידונים בחדא מחתא בערכאה אחת הוא בית הדין."

אך יחד עם זאת, והרבה מפאת כבודה של האשה הנצבת לפנינו וכבוד בית אביה, הנני מוכן לשקול לקבל בחיוב את העולה מבין שיטי דבריה כי היא עצמה לא ירדה לסוף משמעותם של הצעדים המשפטיים שננקטו בשמה, ושכל רצונה הכנה והאמתי הינו בשלום. ועל כגון דא אמרו חכמים שדברים המסורים ללב נאמר בהם "ויראת מאלוקיך אני ה'", וה' הוא היודע ועד "אם לעקל אם לעקלקלות". ואני הנני העני ממעש, לא נביא ולא בן נביא אנוכי, ואינני חופש חדרי בטן, ועל כן, ולאור חזרתה הרציפה והעקבית של האשה על בקשת שלום בית, לא אבוא, לכל הפחות לא בשלב זה, לקבוע כי האשה אינה כנה בדבריה.

ב.   טענת הבעל כי לאור מעשיה וצעדיה, המשפטיים בעיקרם, הוא מואס בה

והנה גם אם נקבל ככנה את תביעתה של האשה לשלום בית, ולא נדחה בשתי ידיים לנוכח כל המפורט לעיל, הרי אין זה אומר שהבעל אינו רשאי לטעון כי מעשים שכאלה מצד אשתו פגעו ופוגעים בו עד כדי תחושת מאיסות קשה במי שבעטיה התרגשו על ראשו מאבקים משפטיים מרים שהוא מעולם לא התנסה, וייתכן שהוא מעולם אף לא העלה על דעתו, שהוא יצטרך להתנסות בהם. הטקטיקה המשפטית בה נקטו האשה ושלוחה הייתה רווית כוח, כדבריו של ב"כ האשה, צוטט לעיל, "אזי נלך בכל הכוח", ואכן ייתכן גם ייתכן שמי שחווה כוח כה רב מופעל נגדו לא יחפוץ עוד בכל שלום עם מפעיל הכוח. כבר למדונו חכמים "זכה עוזרתו לא זכה כנגדו" (יבמות סג, א) והבעל הניצב בפנינו 'זכה' – כהודאת ב"כ האשה עצמו – למנה גדושה של 'כנגדו'.

וכבר עמדתי על דיני מאיס עלי בפסקי דין אחרים (ובעיקר בתיק מס' 284462/9) והשתדלתי בפרישת השמלה ובביאור וליבון הלכה זו על שורשיה, להראות מאין באו הדברים ולהיכן הולכת הרוח, רוחם של חכמים, רוח א-להין קדישין, והבאתי את דברי התוספות רי"ד (כתובות סד, א) בעיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), שכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

ועל פי דבריו ז"ל נמצאנו למדים שהחילוק בין המקרים בהם פסק מר"ן השו"ע (סי' קנד סעי' א) שכופין לגרש לבין מקום שאמרה האשה מאיס עלי, בו דן מר"ן השו"ע בסי' עז' (סעי' ב) והעלה שאין כופין לגרש, הינו שבסי' קנד' עסקינן במומים שמאיסותן ברורה ושבעקבותיהם כל אשה תמאס בבעלה ועל כן אנו כופין את הבעל להוציאה, מה שאין כן בסי' עז' בו דנים באשה הטוענת מאיס עלי אך לא ברור לביה"ד שהאשה אכן מואסת בבעל ואנו חוששים שאינה מואסת בו, ושסיבות אחרות, כנתנה עיניה באחר, הן שהביאוה לתבוע את גטה, ועל כן אין כופים את בעלה לגרשה. ועיין גם בדברי הגר"א אטלס (דברי משפט ח"ב עמ' קלה) שכתב עוד לבאר את הדברים. וממילא כאשר המאיסות ברורה לביה"ד, קמה לה עילה עצמאית לתביעת הגירושין, עילה המקבלת תוקף מעצם המאיסות גם אם אין כל תוקף לסיבת המאיסות לכשעצמה. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:

"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית."

ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האשה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו:

"אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האשה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."

ועוד הבאתי שם את דברי המהר"א ששון (סי' קפו) שחקר האם טענת מאיס עלי צריכה להתבטא דווקא בסלידה ואי יכולת נפשית מצד האשה לחיות חיי אישות עם בעלה או שאין מאיסות האשה בבעלה קשורה בהכרח בחיי האישות שביניהם ודי בכך שהאשה מואסת בחייהם המשותפים שאז ייתכן ואף אינה צריכה להזכיר בדבריה את המונח "מאיס", והעלה:

"ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי."

והעלתי שהגם שמצינו לרבותנו האחרונים שתלו את דין מאיס עלי בחיי האישות דווקא כפשט לשון הרמב"ם ומר"ן השו"ע, וכדבריו המפורסמים של הגרא"י הרצוג זצ"ל בהיכל יצחק (אבה"ע עמ' כג) שכתב:

"דמאוס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם אלא בחילה נפשית להבעל לגוף כזה, וזהו סוד מסודות הנפש."

והדברים אף נסמכים על חלק מרבותנו הראשונים מ"מ הרי המהר"א ששון דייק ברמב"ם, וממילא גם בשו"ע שכתב כדבריו, דדי בכך שהבעל "שנאוי לה" ואנן הרי אתכא דמר"ן השו"ע סמכינן, וכוותיה אנו פוסקים (ובמקום אחר אאריך ב"ה ובלנ"ד בהבאת דברי הראשונים החולקים על הרמב"ם). ועיין גם בבאר היטב (סי' עז סקי"ב) שהביא בפשיטות את דברי המהר"א ששון, וכפי שהביאם גם הכנה"ג (אבה"ע סי' עז הגה"ט סקי"ט) וכתב דאין צורך שתטען מאיס עלי בפירוש אלא אם אומרת איני רוצה בו, שנאתיו, אינו נקרא עוד בעלי הוי כטוענת מאיס עלי. והבאתי שכן העלה להלכה רבנו המהר"מ בנבנישתי בשו"ת פני משה (ח"א סי' נה). וכן עולה גם משני פסקי דין מחברי ביה"ד בחיפה (פד"ר ח"ה עמ' 157וכן פד"ר ח"ח עמ' 126) הרבנים הגאונים הגרי"נ רוזנטל, הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה זכר כולם לברכם שהביאו את דברי המהר"א ששון ללא חולק. ומדבריהם זכינו לכך שהגדרת מאיס אינה תלויה באמירת תיבה זו בדווקא, ואף אינה תלויה בהכרח בחיי האישות, אלא המבחן הינו מהותי למכלול החיים המשותפים, וכל שברור לנו שהאשה שונאת את בעלה ואינה רוצה בו ולפי ראות עיני ביה"ד דבריה כנים ונסמכים על אמתלאות ברורות הרי שדינה כאומרת מאיס עלי, אף שאינה עומדת על כך שמואסת בו מחיי אישות דווקא. וכפי שהדברים עולים בברור מתקנת דינא דמתיבתא (המשויך לדין מאיס עלי וכפי שהוכיח גם המהר"א ששון לעיל ואכמ"ל) ששם ברור הוא שאינה טוענת מאיס עלי מחמת תשמיש ובכל זאת נדון כדין מאיס עלי, וכלשון הרמ"א (סי' עז סעי' ג):

"וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה וכו'."

וכפי שכבר פסקו הראשל"צ הגר"מ אליהו, הגר"מ טופיק והגר"ש דיכובסקי (פד"ר כ עמ' 201) שהכול תלוי בראות עיני ביה"ד (אך שם לא מצוין האם האשה אמרה במפורש מאיס עלי מחיי אישות ולכן לא צרפתי פס"ד זה לעניין דלעיל), ועיין שם שלדעתם אף אם אין ברור שטענותיה נכונות כאשר ביה"ד סבור שדברי אמת בפיה של האשה והיא אכן אינה רוצה בבעלה ומואסת בו יש לקבל את דבריה כאמירת מאיס עלי באמתלא מבוררת, וכלשונם:

"בנדוננו עולה מנימוקי ביה"ד האזורי כי לא היה להם ספק בכנות דברי האשה וכי באמת ובתמים אינה רוצה בבעלה אלא שהיא לא הצליחה להוכיח את טענותיה, לאמור לעיל, די בכך בכדי לראותה כאמרת מאוס עלי באמתלא מבוררת."

וכבר בירר ומיצה את מידותיה של הלכה זו מו"ר אביר הרועים מר"ן מופת הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובה (יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' יח, ועיין גם בסי' יט – כ) בה דן באשה צעירה שהשיאוה עם זקן אשר הפלה בה את מכותיו וברחה ממנו, ואתי עלה מדין אשה האומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא מבוררת לדבריה, ואחר שאסף כעמיר גורנה את דברי הפוסקים, ומצא גם חברים רבים לשיטת הרמב"ם (אישות יד, ח) שפסק שכופין אותו לגרש בטוענת מאיס עלי, העלה שכאשר יש לה אמתלא ברורה ומפורסמת יש לכוף את הבעל לגרשה, וכלשונו הטהור:

"וא"כ כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ"פ ע"פ הרוב דבריה אמתיים שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא... ומכ"ש שיש כאן ס"ס, שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, מעיקר הדין, ואפילו בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה, שמא נתנה עיניה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא. ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק כמ"ש הרי"ף (פרק אע"פ) בשם בי דינא דמתיבתא דתקינו דיהיב לה גיטה לאלתר, ור"ל ע"י כפיה, וכמ"ש מהר"ם מרוטנבורג..."

וכ"כ גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' כא, וראה גם בדבריו ח"ה סי' כו אות ד) שאחר שהאריך בדין "מאיס עלי" סיכם:

"יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה."

אולם הבאתי שם דהגם דהני תרי צנטרי דדהבא מורנו ורבותנו בקודש ס"ל דבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש מקום גם לכוף את הבעל לגרש האמת תורה דרכה כי אין הדברים מוסכמים על כל הפוסקים. דהנה מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל (עזרת כהן סי' נה – נו) מרא דערעא דישראל לא כך עמו בסוגיא זו, שהוא זצוק"ל דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש:

"שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה, כנ"ד, מ"מ מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגים לכוף לגרש, אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציא מתח"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות..."

וכפי שעולה גם מדבריו של הגר"ח מוולוזין (חוט המשולש סי' ב) המסכים עם דברי הרמ"א (עז, ג) הסובר שבנותנת אמתלא לדבריה נוטלת את נדונייתא, וכותב שכיון שהבעל חייב לגרשה חשיב הדבר כמטא מועד הגרושין ופרעון הנדוניא.

ומעין דעה שלשית באופן ההכרעה בטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת נמצא בפסק ביה"ד הגדול (תיק מס' 819158-3) בהרכב הרבנים הרהר"י מצגר, הגר"ח איזירר והגר"א שרמן שליט"א. הגר"א שרמן לאחר שסקר את פסיקות בתי הדין הרבניים בנושא העלה כי:

"עיון בפסקי הדין של גדולי וחשובי דייני בתי הדין מלמדנו שאין לחייב הבעל לגרש בטוענת מאיס עלי ואפילו בנותנת אמתלא לדבריה."

והוסיף שם:

"לאור כל האמור אין מקום לחייב את הבעל ליתן ג"פ לאשתו מכח טענת מאיס עלי שנתבררה. אולם כפי שעולה מכל פסקי הדין של גדולי הדיינים ופסק הדין של ביה"ד האזורי נשוא הערעור שקבלו את פסיקתו של הרבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות כנ"ל, שבי"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרש... הרי שרק במקום שיש חיוב חכמים לגרש מותר לקרותו עבריינא, אבל בטענת מאיס עלי אפי' מבוררת שאין חיוב על כן בנדון דנן לא שרי למקריא עבריינא."

אלא שאחר כל זאת גם הגר"א שרמן שליט"א עצמו העלה שכאשר המאיסות נובעת מהתנהגותו המאוסה של הבעל (בנדון דידיה הבעל נהג באישה באלימות בביאת המצווה בליל כלולותיהם ומיני אז האשה נרתעה ממנו ומאסה בו) הגם שהבעל טוען שניתן לתקן את הדבר 'במדה שהאשה תחזור לחיים משותפים בשלום-בית' אין לכפות את האשה להיות עמו וחובה עליו ליתן ג"פ לאשתו. ותמך מסקנתו זו בדברים שמצא בשני פסקי דין של ביה"ד הגדול, האחד (פד"ר ח"ג עמוד 89) מהרבנים הגאונים הגר"י הדס, מרן הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי. והשני מפסק דין נוסף (פד"ר ט עמודים 94-96) מהרבנים הגרי"א אונטרמן, מרן הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי שכתבו דבטענת מאיס עלי מבוררת האשה היא הגורם המפריע להמשך הנישואין ולאו כל כמינה לחייב אותו במתן גט, משא"כ במקום כבלקוי כח גברא שהבעל הוא הגורם המכריע אלא שהוא רוצה להתרפאות על ידה דבר שאין זה מעיקר תנאי האישות ולכן כאשר היא, האשה, אינה מסגולת לסייע בידו עליו לשחרר אותה במתן גט.

והנה יש עוד לדון ולבאר את מסקנתו זו של הגר"א שרמן שכן בשני פסקי הדין הנ"ל מדובר בבעל שהינו חסר כוח גברא דבר המהווה בפני עצמו עילה לגרושין, ואפשר שדווקא שם חייבו לגרש, אך עיין שם בדברי הגר"ח איזירר שיצא לתת טעם בחילוק זה שבין מאיס עלי שאינו נובע מהתנהגות של הבעל לבין מאיס עלי שנובע ממנה, וכתב:

"... כיון שאתינן לכך שכפיה או חיוב גט הם תקנת חכמים, נוכל להסביר את חדושו של ידידי הגר"א שרמן, במומים כגון ריח הפה קים להו לחז"ל שרוב נשים אינן סובלות זאת, ואם אשה דורשת גרושין בגלל סיבה זו, יש להאמין שהיא מכלל הנשים שאינן סובלות זאת וגם נראה שהמיאוס שלה לא יפסיק, לכן תקנו בזה תקנה של חיוב גט וגם החמירו ותקנו כפיה.

אבל טענת מאיס עלי שבנויה על התנהגות או אופי שאינם קיצוניים, וישנן הרבה נשים שמוכנות לחיות עם אופי או התנהגות כזו, אין לתקן תקנה של חיוב גט או כפיה על הבעל, כי אולי המיאוס של האשה יחלוף או תתגבר על מיאוסה. אולם, כאשר יש קביעה של המומחים שבלא טיפול נפשי משותף לא יחלוף המיאוס, אזי י"ל שחז"ל תקנו חיוב גט כמו בריח הפה. אמנם כפיה לא מצאנו שתקנו גם אז כי אינו חמור כמו ריח הפה ויש הרבה נשים שיכולות להתגבר."

נמצא שגם לדעתם שליט"א כאשר טענת המאיס עלי של האשה נובעת מהתנהגות או אופי "קיצוניים" של הבעל עד שקשה לומר שמיאוסה של האשה בו יחלוף הרי שיש לחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

וע"ש עוד שדן בכל מאיס עלי באמתלא מבוררת והביא משו"ת היכל יצחק (ח"א) שהיות וגם לר"ת אין היא בגדר ודאי משקרת אלא ספק משקרת, לכן אם ניתן גט, יש לומר שהגט כשר בדיעבד בגלל ספק ספיקא. ספק אם הלכה כרמב"ם, וגם אם הלכה כר"ת שמא אינה משקרת. והוסיף שלענין חיוב גט יש מקום לסמוך על ספק ספיקא גם לכתחילה. ותמך זאת בדברי התוס' (כתובות ט ע"ב) שמבאר שספק ספיקא מועיל גם לחייב ולהוציא ממון (כתובה). והגם שרבו החולקים על כך וס"ל שס"ס אינו מועיל לחייב ממון, כפי שאי אפשר להוציא ממון ע"ס רוב, מ"מ "בנדון דידן קי"ל שאפשר ע"ס רוב גם לחייב בכפית גט וק"ו בענין חיוב – עי' בפד"ר ד' ע' 166."

ולבסוף ציין שם לתשובת מר"ן הראי"ה זצוק"ל (שהובאה לעיל) המחייב גט במאיס עלי באמתלא מבוררת, וכתב:

"לסיום הנימוקים רציתי לציין שבשנת תשכ"ט י"ל ס' עזרת כהן להראי"ה קוק זצ"ל מכת"י ובו פס"ד מקיף שיש חיוב גט במאיס עלי כשאינה בחזקת משקרת. ואמר לי מו"ר הגר"י כהן אב"ד ירושלים כי אילו היה הפס"ד ידוע לדייני בתי הדין בשנים תשט"ו-תשכ"ט היו סומכים עליו ולא מתלבטים. וכי כל הספקות שיש בפד"רים, שזה מחייב גט וזה פוטר או מסתפק, היו נדחים מתוקף פסה"ד בעזרת כהן."

וכן העלו גם חברי ביה"ד הגדול הגר"י קאפח (עדות ביהוסף דלעיל) והצטרפו אליו הגר"מ אליהו והגר"ש מזרחי זצ"ל לחייב בגט מדין מאיס עלי בעל שהתנהג כלפי אשתו בגסות והתבטא כלפיה בביטויים מעליבים, וכן ראיתי לגר"ש רפאל (מוריה קיב שנה כ ג-ד עמ' צח) שהעלה לחייב את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת.

נמצא שלדעת רבותינו הגדולים מר"ן הגר"ע יוסף ורבנו הציץ אליעזר יש מקום לכוף את הבעל לגרש כאשר האשה טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא מבוררת לדבריה. לדעת הגר"ח מוולוזין ומר"ן הראי"ה קוק זצוק"ל ובדרכם הלכו גם הגר"י קאפח, הגר"מ אליהו, הגר"ש מזרחי הגר"ש רפאל אשה הטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא מבוררת לדבריה מחייבים את בעלה לגרשה. ואף לדעה הסוברת שאין לחייב גט במאיס עלי באמתלא מבוררת מ"מ מודים שכאשר המאיסות נובעת מהתנהגותו הפסולה של הבעל, והתנהגות זו היא קשה וקיצונית עד שקשה להניח שמאיסות האשה בבעלה תחלוף, יש לחייב את הבעל לגרש.

והנה הארכנו עד כה בטענת מאיס עלי שטוענת אשה נגד ועל בעלה, שכן דין זה עשוי להשליך על דין בעל הטוען שהינו מואס באשתו. דהנה בתשובתו המפורסמת של הרב דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) העלה לחומרא והסיק שבכדי להתיר לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי נדרש היתר מאה רבנים שיאשרו את האמתלא של הבעל, כלשונו:

"ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו. וכבר עברו י"ד שנה וא"א לעשות קירוב ביניהם. והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ. והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן.

... ומצד שמאוסה עליו ג"כ אין לדון דבאשה מבואר בפוסקים בסימן ע"ז דבעינן טעם מבורר כגון מחמת חולי או שהולך בדרך רע ומאבד מעותיו ע"ש וגם שיהיה הבירור בעדים ע"ש אבל לא כהא דנ"ד שאין הטעם מבורר... וכ"כ הנו"ב מ"ק סי' פ"ד שאין נאמן לומר ששנואה לו להתיר לו לגרשה בע"כ דא"כ כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו ובטלה תקנת רגמ"ה. ואף הרא"ש לא התיר לגרש בע"כ רק בנכפית שהוא מום גדול וכ"כ בתשובה שם כלל מ"ב להדיא והובא ברמ"א ס"ס קי"ז שאף אם יש בה מומים וטוען שמאוסה עליו בשביל זה אין כופין אותה לקבל גט. ורק אין כופין אותו להיות עמה כיון דמאיסה עליו ע"ש. וכ"כ בישועות יעקב סי' ע"ז סק"ג שאם טוען מאיס עלי ויש לו טעם מבורר א"י לגרשה בע"כ. רק יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה ולא ביאר שם טעם הדבר. ונראה שמקורו מתשובת הרא"ש הנ"ל וע' נו"ב מ"ת סי' ק"ד. ויש להאריך ולבאר החילוק בין איש לאשה דלענד"נ לפמ"ש בהג"מ יבמות סי' ק"ז שגם בגט בע"כ שייך היתר ק"ר. ובסוף שו"ת מהר"מ מר"ב מבואר שהיתר ק"ר הוא שיראו אם יש טעם מבורר להתיר. א"כ י"ל שע"ז בעצמו צריך ק"ר שידונו אם הטעם שיש להבעל בטענתו מאיסה עלי הוא טעם מספיק או לא... ואקצר באשר כי בנ"ד אין נ"מ בזה כי אין לו טעם מבורר ואין בדבריו כלום...וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה דא"כ יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה בעצמו תיקן רגמ"ה. ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות...והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר. ומוצאים אינשי דלא מעלי שנטלו עטרת סמיכה ושוכרים אותם בכסף מלא להשיג להם היתר מק"ר...וזה אחד מהטעמים שאני נמנע מלחתום על היתר ק"ר. ולזה ראוי להביט על התירים הללו בשבע עינים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רגמ"ה בתקנתו."

ואולם הגם שהרב דברי מלכיאל אזיל לחומרא והצריך בנדון זה היתר מאה רבנים נראה שלא כך סברי מרנן רובא דרבוותא, ולשיטתם יש ללמוד מדין אשה הטוענת מאיס עלי לדין בעל הטוען שאשתו מאוסה עליו, ואין צורך בהיתר מאה רבנים, וכפי שכבר הרחבתי בפסק דין אחר (טרם פורסם) והבאתי את דברי הגר"ש גורן זצ"ל (פסקי דין רבניים חלק ט עמוד 209) בעניין זה, וז"ל:

"והנה ביחס לטענה זו של מאוסה עלי לענין חדר"ג, רוב השיטות של הפוסקים סוברות שיש להתיר לו לישא אחרת לפחות ע"י ק' רבנים, כמבואר בצמח צדק החדש סי' קל"ב, כפי המובא באוצר הפוסקים סימן א' סעיף י' אות ע"ג (ט"ז): באחד שעזב את אשתו בטענות מאוסה עלי ואינו יכול לדור עמה בשום פנים ויושב גלמוד ד' וה' שנים, שיש להתיר לו ע"י ק' רבנים לישא אחרת, וכל שנראה לעין שאמת כדבריו חשוב טעם מבורר. וכ"כ אמרי יושר שכל שרואין שקשה לדור עמה יש להתיר ע"י ק' רבנים, אלא ששם מדובר כאשר נראה לכל שא"א לדור עמה. אבל באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' יו"ד כתב להקל בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלא אמיתית. וכן הביא פרדס רמונים היתר ט"ו בשם בני אהובה פי"ד מהל' אישות הט"ו, דאף דלא קיימ"ל כהרמב"ם בטוענת מאוס עלי דכופין אותו לגרשה, היינו לגבי כפיית האיש דהוי ספק איסור דאורייתא מטעם גט מעושה שלא כדין, אבל לענין חדר"ג כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו. וכ"כ מהרשד"ם ח"ג סי' צ"ג דלענין חדר"ג יש לצרף שיטת הרמב"ם בטוענת מאיס עלי שכופין לגרש, ביחוד כאשר אור זרוע הגדול מסכים להרמב"ם ובשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קנ"ה כתב שכן פסק מהר"ם מרוטנברג. וכן נוטה להיתר חבצלת השרון סי' ו' בטוען מאוסה עלי ופירש ממנה זה כמה שנים.

...

(ג) מטעם מאוסה עליו יש לכוף אותה לקבל ג"פ או להתירו לישא אחרת. ולשיטת אמרי יושר, באר משה מהרשד"ם וסיעתם, וכן שיטת רוב הפוסקים שאם טוען הבעל מאוסה עלי וחיים בנפרד שנים, ולפי שקול ביה"ד אין תקוה לשלום בית, כופין אותה לקבל גט מק"ו משיטת הרמב"ם וסיעתו הסוברים שבכה"ג שטוענת האשה מאיס עלי כופין אפילו את הבעל לתת גט. והחולקים על הרמב"ם אינם אלא בכפיית הבעל משום שחוששין לאיסור אשת איש בגט מעושה שלא כדין, אבל בכפיית האשה כולי עלמא מודים שכופין, שאינו אלא חדר"ג ובכה"ג לא גזר."

ועיין שם שהבאתי שהפוסקים הנזכרים דיברו במקום שיש אמתלא ברורה למאיסותו, האמרי יושר דיבר במקום שנראה לכל שא"א לדור עמה, וגם הבאר משה מדבר במי שיש לו אמתלא אמיתית. וכן העלה שם גם הגר"י קאפח זצ"ל:

"ובזה הרי עשרות פוסקים סוברים דבטענת מאוסה עלי באמתלא מבוררת יכול לגרשה בע"כ, כפי שהובאו דבריהם גם באוצר הפוסקים אה"ע סי' א' ס"י ס"ק ט"ז, ונזכיר כאן אחדים. כתב צמח צדק החדש סי' קל"ב...וכן באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' י' מצדד להקל בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלא אמתית, ע"ש... וכן הביא בספר פרדס רמונים היתר ט"ו בשם בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הל' ט"ו דאף דלא קיי"ל כהרמב"ם בטוענת מאיס עלי דכופין אותו לגרשה, היינו לגבי כפיית האיש דהוי ספק איסור דאורייתא מטעם גט מעושה שלא כדין, אבל לענין החדר"ג כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכו'. וכיוצא בזה כתב גם המהרש"ם ח"ג סי' צ"ג, דלענין חדר"ג שאינו לכמה פוסקים רק מדרבנן יש לצרף שיטת הרמב"ם וכו'. כ"ש וכ"ש לדעת הרבה גדולים וטובים שאינו בזמן הזה אלא מנהג לאותם שנהגו בו... ועיין גם באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' ס"ז שאם ברור הדבר שאי אפשר לו לדור עמה בשום אופן משום דבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה שיהא מעוגן כל ימיו,,, כמו כן בטוען הוא מאוסה עלי דלא יפה כח האשה מכח האיש כמ"ש הרא"ש כלל מ"ב. ובפרט בדור הזה שהפרוץ מרובה על העומד שאין לדחוף את האדם שיחיה באיסור כל ימיו, ואף אם אין הבעל מן הצדיקים, וכעין מה שכתב הרמב"ם: אין אומרים לאדם רשע הוסף רשע. ועוד ועוד חבל פוסקים ראשונים ואחרונים הסוברים בטוען מאיסא עלי לא עדיפא לאחר חדר"ג מטוענת מאיס עלי דמדינא כופין אותו... ועיין בס' ישועות יעקב סי' ע"ז שעל כל פנים יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, וכ"כ מהר"ם מלובלין בתשובה סי' א'."

אך עיין שם בדברי חבר ביה"ד הגדול ולימים הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל שגם הוא הביא את דברי הפוסקים הנזכרים לעיל, אך למסקנה רוח אחרת עמו, וכלשונו:

"בצמח צדק החדש סי' קל"ב דן בעובדא שאחד לא זכה להיבנות מאשתו, וכן הוא טוען עליה שהיא אשה רעה ובלתי אפשרי לדור אתה וכבר הוא נפרד ממנה שש שנים..., והביא את הג"א בפרק אף על פי, שלדעת רגמ"ה הוא פוסק כדינא דמתיבתא שאם טענה מאיס עלי כופין את הבעל להוציא, וע"ז כתב צמח צדק: וכיון דרגמ"ה עצמו ס"ל לנהוג כתקנת המתיבתא אפילו באיש, כמ"כ באשה מסתמא לא החמיר יותר בתקנתו וכו',,, וכ"ש הכא שמעוגן והוא נפרד ממנה זה ערך שש שנים ואעפ"כ אינו מתחבר עמה בשום אופן וידוע שהוא איש כשר וחרד לדבר ה', א"כ אנן סהדי דבאמת מאוסה עליו או שאינו אפשר לדור עם נחש בכפיפה דאל"כ לא היה סובל שש שנים.

הרי שכל יסוד היתרו הוא מפני שבמאיס עלי סובר כהרמב"ם שאפשר לכופו וכן באשה שלא החמיר באשה יותר מבאיש. אבל לדידן שלא פוסקים בזה כרמב"ם ולא כרגמ"ה ולא כופין את הבעל לגרש, א"כ חזר הדין שגם באשה לא כופין, כי הרי השווה אשה לאיש בדין זה, ובר מן דין, הרי צריך שהמאוס עלי שיאמר הבעל יראה בעיני ב"ד,..., אבל בנידון דידן מי יכול להעיד שהוא לא מאס באשתו מפני שעיניו נתן באחרת, ואפי' לסברת בני אהובה בפרק י"ב מהלכות אישות הט"ו שמפרש את הרמ"א בסי' ע"ז כדעת הרא"ם שיכול לומר לה איני זן כי רוצה לגרשה, כל זה רק אם לדעתו יש אמת בדבריו שהיא מאיסה עליו והוא עביד דינא לנפשיה וכלשונו: דאף הרא"ם לא אמר אלא בטוען מאיס עלי או בשאר טענות שאלו ידעינן שהאמת כדבריו היה בידו לגרשה, רק דאין אנו מאמינים לו, א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר: אני יודע דהאמת היא כדברי, וא"כ אני יכול לגרשך ואת היא המעכבת, והדין שוה עם הך להגיע הזמן ולא נשאו. ואי משום דאין אנו מאמינים לו דהאמת כדבריו, מ"מ המוציא מחברו עליו הראיה ואין כח בידינו לכופו למזונות או לכסות,,, ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות ולכן אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת אתו ואין מוציאים מיד המוחזק. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות חרב, מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהא כשבוי. ואפשר דלא קי"ל כהרמב"ם וכו' וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כוותיה, אבל בענין חדר"ג וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חדר"ג ופטור ממזונותיה,,, וא"כ אפשר דנאמן בטענה מאיס עלי, והדבר צריך תלמוד בזה במקומות אחרים.

הרי שאפילו לדעתו מועילה הטענה רק לענין ממון שלא יתחייב לה מזונותיה מפני שהוא מוחזק, אבל לגרשה בעל כורחה לא דיבר ולא איירי בזה חזקה אלא אדרבא היא המוחזקת ואין להכריחה, ובפרט שבענין מאיס עלי הוא סיים: והדבר צריך תלמוד. ועוד גם צמח צדק הנ"ל לאחר שדן ארוכות והוכיח והביא סמוכות לדבריו שבמאיס עלי לא תיקן רגמ"ה, אפ"ה לא רצה לסמוך הלכה למעשה וכתב: דמ"מ כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי. ועיין כנסת הגדולה בהגב"י ס"ק ל"ג: המורד על אשתו ואמר מאוסה עלי, כתבתי בתשובה שחדרגמ"ה מונעו מלישא אחרת עליה והרביתי ראיות לזה, וכן כתבתי עוד בטור זה סי' ע"ז בהגהות טור (בס' ע"ז הג' ט"ו ס"ק ג').

והטעם הוא מפני שאנו חוששין שמא הוא מורד בה ורוצה לגרשה בע"כ מפני שעינו נתן באחרת והוא אינו יכול לגרשה, וע"כ הוא טוען שהיא מאוסה עליו, והאמת כן הוא דאם לא תאמר הכי, כל מי שירצה להפטר מהשבועה או מהחרם יבוא לבי"ד ויטען שהיא מאוסה עליו. וכבר כתב הרשב"א (סי' תקע"ב) בענין אחר שאין צורך שהמיאוס יראה, וכלשונו: ואם נפשכם לאמר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר מאוס אבל לא על איש יפה תואר וחזק כמו שאמרתם, ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו, אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב וכמה אנשים מכוערים מוצאים חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם, ויפים וטובים דסברי טעם בעיניהם, אבל אין הכול תלוי אלא ברצון הבעל.

וא"כ כל אדם יאמר מאיס עלי וכל החדר"ג ייבטל תוקפו ועוזו, ואפי' ייראה בעיני ביה"ד שהמאיסות יש לה מקום, הרי כבר הוכחנו מצמח צדק ומבני אהובה שזה מועיל רק לסניף בעלמא, או שזה מועיל רק לענין שהוא לא יתחייב ממון ומזונות, אא"כ היה ענין שהמאוס הוא מוצדק והוכח ונתברר מעל לכל ספק לעיני ביה"ד וכן התברר להם שלא מטעם עיניו נתן באחרת. ועיין באורך בשדה חמד מערכת אישות ב' סי' ט"ז. ועיין אוצר הפוסקים שאספו וקבצו מערכה מול מערכה בענין מורדת ובענין מאיס עלי אם חל על זה דין החדר"ג, בסי' א' אות ע"ג מס"ק ט"ז ואילך. ושם ס"ק כ"ד ואילך. ועיין אבני אפוד סי' א' ס"ק נ"ד שכתב:

עברו קטטות ומריבות ביניהם ונתארכו הימים ימים של צער וא"א לתווך השלום ביניהם, נכון הדבר שיתירו לו בי"ד שבועתו ועי' יד אהרן, משם גינת ורדים חיו"ד כ"א סי' ד' ומ"ב ס"ק מ"ד, ובספר צל הכסף ח"ב סי' יו"ד דף ל"ו ע"ד, הביא דעות בזה וכתב לחלק דנידון הגינת ורדים שאני דהיה הדין נותן לגרשה בע"כ וגם בשום אופן לא היה אפשר לתווך השלום ביניהם ועכ"ז לא סמך על עצמו וכתב אם יסכימו עמו בעלי הוראה, ועיין שם. ואין כאן מקום להאריך.

בהא נחתינן ובהא אסיקינן שצדק ביה"ד האזורי שדחה את תביעת הבעל להיתר נישואין, כי לא הוכח כאן מאיסה ליה בטענה ברורה ולא הוכרז עליה כמורדת."

הרי שלדעת הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל אין לכוף את האשה לקבל את גיטה שכשם שאת הבעל לא כופים בטענת מאיס עלי כך לא כופים גם את האשה בטענת מאוסה עלי, והביא שכ"כ גם הגאון הבני אהובה דאפשר "דלא קי"ל כהרמב"ם וכו' וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כוותיה, אבל בענין חדר"ג וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חדר"ג ופטור ממזונותיה". וע"ש עוד שהוסיף שיש לחשוש שרק מטעם עיניו נתן באחרת הוא טוען שמואס בה "וא"כ כל אדם יאמר מאיס עלי וכל החדר"ג ייבטל תוקפו ועוזו". ועל כן הארכתי תחילה בביאור הדין בטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת והיות שעלה לנו שם שמחייבים אותו לגרש הרי שגם כאן מחייבים אותה להתגרש, וכאמור לעיל הרי שגם לדעת הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל במקום שיש אמתלא ברורה מחייבים את הבעל לגרש, ועל כן נראה שגם לדידו צריך לומר שבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו וישנה אמתלא מבוררת מחייבים את האשה להתגרש, וכפי שעולה גם מדבריו לעיל ובלבד ש"היה ענין שהמאוס הוא מוצדק והוכח ונתברר מעל לכל ספק לעיני ביה"ד וכן התברר להם שלא מטעם עיניו נתן באחרת."

כן ראיתי שהעלה גם הגר"ן גורטלר (ביכורי גשן ח"א עמ' 431) שכתב:

"טענה זו באוצר הפוסקים ח"א ס"ק עג אות טז עמוד ל עמודה ג' הביא הרבה פוסקים שבטענה מאיס עלי בטענה מבוררת מתירים חדר"ג וכן דעת רוב הפוסקים שם ושני טעמים נתנו לדבר:

א. דהרי התנה רגמ"ה שאם יראו טעם מבורר יתירו. ב. טעם נוסף דהרי דעת הרמב"ם שאשה שטוענת על בעלה מאיס עלי כופין את בעלה לתת לה גט, ואף שאמנם אין פוסקים כמותו זה משום חומר דין גט מעושה שלא כדין שאינו גט ובניה ממזרים, אולם בענין חדר"ג אפשר לסמוך עליו. ואף שמנהג בתי דין שאין להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי נראה שאין זה מעיקר הדין אלא שחששו חכמים לתקנת הקהילות שאם יבאו להתיר דבר זה יפרץ כל החרם, דכל אדם שימאס באשתו ויתן עיניו באשה אחרת ימצא דרך להונות את בי"ד, מ"מ הובא שם באוצר הפוסקים שאם יש צרוף לטענה זו מתירין. בין הצירופים המוזכרים שם שאם האשה הונתה את בעלה במומין או אם הבעל עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, ועיין גם בפד"ר כרך ה עמ' 294 שכתבו שאין להתיר חדר"ג בטענת מאים עלי לבד אבל כשיש נימוקים נוספים אפשר להתיר."

//דילוג - פס"ד המלא בקובץ המצורף//

סוף דבר הקול נשמע:

א.   ביה"ד דוחה את תביעת שלום הבית של האשה.

ב.   ביה"ד קורא לאשה לראות את המציאות נכוחה ולהתגרש מבעלה בצורה מוסכמת, מושכלת ומכובדת.

ג.    אם לא יגיעו הצדדים להסכמה כנ"ל ייאלץ ביה"ד לשוב ולשקול מתן פסיקה מחייבת בתביעת הבעל לגירושין על פי כל האמור לעיל.

ד.   ביה"ד ידון בעניין הכתובה רק לאחר מתן פסיקה בענייני הרכוש.

ה.   ביה"ד קובע לצדדים מועד לסידור גט ליום יט' אלול התשע"ה (3.9.15), שעה 9:00.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

מצטרף למסקנות.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד

ראיתי את הדברים הארוכים שכתב עמיתי שליט"א, אולם בשלב זה כפי שנכתב בסוף דבריו, לא הובאה פסיקה בתביעה שבפנינו, אלא בהמלצה לאשה לראות נכוחה את המציאות ולהתגרש.

אני מצטרף להמלצת בינים זו וקורא ג"כ לאשה להתגרש, משום שבתנאים הקיימים לא נראה באופק כל אפשרות סבירה לשוב ולהגיע לשלו"ב.

בעתיד, אם לא תתקבל ההמלצה להתגרש, נשקול כיצד לפסוק בתביעה לגופה.

הרב אברהם שינדלר

הוחלט כאמור.

ניתן ביום י"ח באב התשע"ה (03/08/2015).

הרב יעקב זמיר – ראב"ד             הרב אברהם שינדלר            הרב יהודה יאיר בן מנחם