הרשם לקבלת עדכונים
ז.ו. אש"ל וביגוד
אש"ל – המשנה במסכת בבא מציעא מתייחסת לשאלת ההתחייבות לספק מזון לעובדים:
השוכר את הפועלים... מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.[1]
ממשנה זו אנו למדים כי הזכות לקבלת מזון מהמעסיק עשויה להיות חלק מתנאי השכר, והמעסיק עשוי להתחייב בה בשני אופנים: או על פי סיכום מפורש בין הצדדים, או על פי מנהג המדינה.
חוקי העבודה במדינת ישראל אינם מחייבים את המעסיק לזון את העובד, מלבד עובדים בענפים מסוימים[2] ולכן הם אינם יכולים להוות מקור לקיומה של חובה לשלם עבור אש"ל – אכילה, שתייה ולינה. עם זאת בתחומי הטכנולוגיה העילית, התקשורת והתעשיות המסורתיות, נוהגות חברות רבות להשתתף במידה כזו או אחרת בהוצאות הארוחות של עובדיהן. שיעור ההשתתפות המקובל נע בין 10 ₪ ל 30 ₪ ליום עבודה.
אי לכך, אם העובד והמעסיק לא סיכמו ביניהם דבר בנוגע להוצאות אש"ל, המעסיק אינו חייב לשלם סכום כלשהו בגינן[3]. אולם אם המעסיק והעובד סיכמו על תוספת עבור מזון אלא שלא נקבו בסכום מדויק, אין לחייב את המעסיק ביותר מהסכום המינימלי המקובל בענף. אם סוכם ביניהם שהסכום אשר יקבל העובד עבור מזון יהיה "הסכום המקובל" אזי על המעסיק לשלם את הסכום הממוצע בשוק.
ביגוד – על פי ההלכה מעסיק אינו חייב לספק לעובד ביגוד[4], ואפילו לא בגדי עבודה[5], וזאת גם אם התחייב לספק לעובד מזון.
הרא"ש דן במקרה בו העובד דורש מהמעסיק בגדי עבודה לשימושו ללא סיכום מפורש. מסקנתו היא שאם העובד פוטר או בחר שלא לחדש את חוזה ההעסקה שלו לאחר שזה הסתיים, אזי הוא אינו חייב להשיב את הבגדים שקיבל לשימושו. אולם אם הוא התפטר ביוזמתו לפני המועד שנקצב לסיום עבודתו הוא חייב להשיב את הבגדים[6]. גם כאן סיכום מפורש ומנהג גוברים על ההלכה. לדוגמה, עובדי צה"ל אינם חייבים להחזיר את הבגדים שקיבלו, עובדי קבלן לעומתם חייבים להחזיר את כל בגדי העבודה שקיבלו והמעסיק רשאי לקזז משכרם אם לא השיבו את בגדי עבודתם. קיימים מנהגים נוספים בענפים אחרים[7].
יש להעיר כי קיים מנהג רווח כיום (למשל אצל עובדי הוראה, שם הוא מעוגן אף בהסכמים קיבוציים) לתת לעובד תוספת שכר עבור ביגוד. תוספת זו מהווה הטבת שכר והיה חלק משכרו של העובד, שמסיבות שונות הקשורות לחישוב ההפרשות לפנסיה וכדומה, הוחרגה מכלל השכר, אך העובד אינו מחויב לנצל סכומים אלו לשם קניית בגדים, וברור שהעובד אינו נדרש להחזירה עם סיום עבודתו[8].
[1] משנה בבא מציעא ז, א; שולחן ערוך חו"מ שלא, ב
[2] כגון ענף האבטחה שם הסכם קיבוצי משנת 1972 מקנה למאבטחים זכות להוצאות אש"ל בסך 1.76% משכר המינימום, או ענף עובדי הבניין והשיפוצים שם צו הרחבה משנת 2015 מקנה לעובדים זכות להוצאות אש"ל בסך של 20 ₪ ליום עבודה, מלא או חלקי. גם עובדים בשירות המדינה זכאים להחזר הוצאות אש"ל אם עבודתם חייבה אותם ללון מחוץ לבית. שיעור ההוצאות מתעדכן על ידי נציב שירות המדינה מעת לעת.
[3] אלא אם כן העובד הועסק בתחום האבטחה או השיפוצים והבניין, בהם המנהג מחייב בתשלום כנזכר בהערה הקודמת.
[4] שו"ת הרשב"א ב, קטז.
[5] קיימים הסכמים קיבוציים בענפים שונים כגון, עובדי צה"ל, עובדי קבלן, עובדים בחברות אבטחה, עובדי אולמות ומלונות וכדומה בהם מחויב המעסיק לספק לעובד בגדי עבודה, לפי מה שנקבע במסגרת צווי ההרחבה בכל ענף.
[6] רא"ש כתובות ד, לב.
[7] מנהגים אלו מובאים בהסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה והבאתי את השכיחים שבהם. לפי נוהג נוסף המקובל בקרב עובדי חברות אבטחה, העובד חייב להחזיר רק ערכה אחת של בגדי עבודה או את שוויה עד לסכום של 150 ₪.
[8] פתחי חושן שכירות, ז, הערה כג, בסופה.
