בדבר פנייה למפקח על הבתים המשותפים קיימת מחלוקת: יש המתירים, יש הסוברים שלכתחילה אין לפנות אליו, ויש האוסרים בלא היתר בית דין. למעשה ההכרעה היא שיש לפנות תחילה לבית דין לממונות, ורק אם הצד השני מסרב – לבקש היתר מבית הדין לפנות למפקח.

בעריכת חוזים יש להקפיד על היתר עסקא, להיזהר מניסוחי התחייבות בעייתיים הלכתית, ולבחון סעיפי שיפוט. בתחום הציבורי ניתן לעסוק ברגולציה, מכרזים, פיקוח, קנסות והפרטות, מאחר שהם בגדר תקנות הקהל. בכל התחומים נדרשת הקפדה על יושר, אמת, ואי־גרימת עוול או התחייבות שאינה ניתנת לקיום.

האיסור לפנות לערכאות שאינן דין תורה קיים כבר בעצם הגשת התביעה וההתדיינות בפניהם ולא רק בשלב הכרעת הדין. לכן אין להגיש תביעה לבית משפט על מנת לאיים על הנתבע, ולגרום לו לבוא לדין תורה. אך לאיים עליו בלבד ללא הגשת תביעה ממש כדי לגרום לו לבוא לדין תורה, מותר.

נקודת המוצא ההלכתית: כל תביעה ממונית צריכה להידון בדין תורה, ופנייה לבית משפט מותרת רק בהיתר בית דין או כשאין אפשרות אחרת. אסור לשקר, לגזול, או לסייע בהוצאת ממון שלא כדין תורה – גם בשם “חוקי המשחק”, גם כלפי תאגידים, וגם ללא רווח אישי. עו"ד היודע שמרשו מרמה – אסור לו לייצגו, ואף חייב לסייע למנוע עושק מכוח “השבת אבדה” ו“לא תעמוד על דם רעך”. מותר להשתמש בכלים משפטיים כדי להוציא ממון שמגיע בדין תורה ממי שמסרב לדין תורה, אך יש מחלוקת אם מותר לטעון שקר לשם כך. עו"ד מחויב לאתיקה תורנית של אמת וצדק, גם כשהחוק האזרחי מאפשר טקטיקות כוחניות, הכחשות, וניצול פערי כוחות.

באופן כללי נושא ערכאות כמעט ולא נידון בהרחבה בחז"ל אלא בעיקר בתקופות מאוחרות. נעסוק בסוגיות אלו תוך התעלמות בינתיים מהמציאות והיחס לבתי המשפט בישראל ורק לאחר שנבין את כל היסודות ננסה לברר סוגיה סבוכה זאת. מתוך זה שבחז"ל כמעט ולא עסקו בהליכה לערכאות ניכר שסמכות חכמים לדון הייתה מאוד ברורה ולכן לא נזקקו כמעט לדיון זה. דיון קצר בבעיה זאת מובא בסוף גיטין. אולם ניתן לראות שהדין התרחב מאוד במימרות של פרשני התורה רש"י רמב"ן על תחילת פרשת בראשית וכן בלשונו החריפה של הרמב"ם, יסוד הדברים כפי שהצביע כבר הגר"א מובא במדרש תנחומא, לדבריהם ההליכה לפני ערכאות מייקר שם עבודה זרה ומחלל את ה'. הדברים מובנים לאור ההקשר בתורה, התורה מיד לאחר מתן תורה מרחיבה את משמעות המשפט. הליכה לגויים היא בעצם שלילת המשפט שבתורה. אולם מעבר לכך הדבר נוגע ליחס שאנו נותנים בין הממון והיראת שמים כפי שניתן לראות בהרחבה.

כחלק מעבודתו של עובד סוציאלי עם נוער, הוא צריך להיעזר בבית המשפט, למשל, כאשר הנער או הוריו מסרבים לשתף פעולה. במקרה כזה אין צורך בהיתר מבית דין כיוון שבתחומים אלה בית הדין אינו עוסק וכן יש בהם משום הצלת נפשות או הצלת ממון ואז מותר לפנות לבית המשפט מיד.

כאשר יש לאדם חוב ברור, לדוגמא שיק שחזר, או משכיר שרוצה לגבות משוכר את החשבונות שלא שילם, מתעוררת השאלה האם יש צורך לפנות קודם לבית דין או שזה הליך פשוט של גביה ואין צורך בהיתר. למעשה נחלקו בדבר הפוסקים ולכן יש להחמיר ולתבוע את החייב לבית דין.

גם במקרה שהשוכר אינו משלם ונעצר, יש לפנות תחילה לבית דין, ורק אם לא יתייצב – ניתן לקבל היתר ולפנות לערכאות.

חלק מההליך של פינוי בינוי הוא חתימה על הסכמה להתדיין בפני בית משפט. אם רוב מוחלט של הדיירים כבר חתמו על כך מותר לחתום על הסכם כזה, אולם אם עדיין לא חתמו, יש לאסור חתימה כזאת. בנוגע לעצם חוק פינוי בינוי- חל בנוגע אליו הכלל של דינא דמלכותא דינא בהגבלות מסויימות.

הנתבע לא צריך לקבל היתר פנייה לערכאות וכאשר תובעים אותו הוא יכול להתגונן כראוי בבית המשפט.

עורך דין העוסק בתחום הנדל"ן עלול לעבור על כמה איסורים (לדוגמא איסור ריבית). בתשובה זו אנו מפרטים מה הן הבעיות שבהן עורך דין העוסק בתחום עלול להיתקל וכיצד עליו להתמודד עימן.

תביעה ממונית של יהודי נגד עירייה במדינת נכרים אינה מחייבת דיון בדין תורה, בפרט כשברור שהעירייה לא תתייצב. מעיקר הדין מותר לתובע לפנות לבית המשפט האזרחי ולקבל את מה שייפסק לו, שכן נכרים אינם מחויבים להתדיין בבית־דין של תורה.

תשלומים אלו מגיעים לקורבן כחלק מעונש שמענישים את התוקף. בדין הפלילי אין איסור ערכאות והתשלום מגיע לנפגע.

אשה גרושה הגישה לאישה-גרושה חוזה שכירות ודרשה תשלום. האיש חושד שהחוזה פיקטיבי. מותר לו לפנות למשטרה אם בית הדין לא יכול לתת סעד במקרה כה.

בבתי הדין הרבניים דנים על פי משפט התורה, ואילו בתי המשפט של מדינת ישראל אינם מחויבים לדין תורה ואף פוסקים לעיתים בניגוד לו, אף שיש שופטים המצטטים מן המשפט העברי. לפי רוב פוסקי ההלכה קיימת חובה לדון בדיני ממונות בבית דין הפוסק על פי תורה, ולא בבית משפט אזרחי, ואין זה תלוי דווקא במסגרת ממלכתית.

על פי ההלכה יש מצווה וחובה לדון בבית דין, ואסור לפנות לערכאות, גם כאשר מדובר בבתי משפט של מדינת ישראל. היתר להתדיין בבית משפט קיים רק כאשר הנתבע סירב לדין תורה וניתן לכך כתב סירוב מבית דין. לכן, גם אם נטען שטוב יותר בבית המשפט, אין בכך כשלעצמו היתר הלכתי לעקוף את בית הדין.

על פי ההלכה אסור לפנות לבתי משפט אזרחיים גם בענייני משפחה, למעט חריגים מוגדרים. כאשר אדם נתבע בבית משפט, מותר לו להתגונן ואף להעלות טענות שכנגד כחלק מההתגוננות בלבד. לכתחילה יש לפנות לבית דין רבני, ורק אם הצד השני מסרב – ניתן לקבל היתר לפנייה לבית המשפט.

להלכה אין תוקף מחייב לסעיף הקובע בירור סכסוכים בבית משפט, וממילא גם החוק אינו תלוי בו. לכן אין איסור בחתימה, אך לכתחילה עדיף לדרוש בירור בדין תורה או להשמיט את הסעיף.

אסור לפנות לבית המשפט ללא קבלת היתר מבית דין. אפילו אם הנתבע אינו שומר תורה ומצוות.

לכתחילה יש לפנות לבית דין. ברשויות הממשלה או חברה גדולה יש לפנות תחילה לפוסק הלכה מוסמך.